הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי במערכון הפותח שהצליח לסדוק אותי מבפנים. תחילה, הייתי צינית. עלו בי מחשבות בוז על המערכון שמשתמש בתמת הסרט ״הקול בראש״ בשביל פרופגנדה. הבוז הופנה לשני כיוונים מרכזיים - בוז לתרבות ובוז לפוליטיקה. מבחינה תרבותית הציגו לנו דמויות שלא קיימות במקור ואפילו הכניסו בדיחה עבשה שמציינת את העובדה הזאת. מבחינה פוליטית המערכון הגיע עם סאבטקסט ברור, שמאלני ומתנשא.
אבל היה דבר אחד שעשה לי נחת בלב - הם היו בראש של קיציס בכבודו ובעצמו. לא, לא רק ימנים חיים עם תחושת נקמה. אנחנו כולנו באותה סירה של כאב וייאוש. לא היה כאן שום ניסיון להתייפייף, למכור לנו מציאות שלא קיימת או עולם בדיוני שבו הכל יכול להיות טוב יותר אם רק נתאמץ. ארץ נהדרת למעשה משנה כאן גישה באופן מהותי, כי ברגע שהשיער המאפיר באלגנטיות של קיציס מביט אלינו ואומר: ״גם אנחנו רוצים לנקום״, כל הטון משתנה.
במקומות כאלה, התכנית מצליחה לרקוד על שתי החתונות של שני צידי המפה הפוליטית ובאיזשהו מקום היא גם שורפת את עצמה בשתיהן - כי אף אחד לא אוהב אנשי מרכז.
היה משהו שהסב את תשומת ליבי בדיעבד, הפרק לא עסק בזכיית הסרט ״אין ארץ אחרת״ באוסקר. אפילו לא בדיחה בנושא. זאת ללא ספק נקודה לזכותם של הכותבים שהצליחו לא לפול לקלישאות והעבירו מסר מאוד משמעותי, באמצעות שתיקה דוממת.
התרעות פיקוד העורף