הוא מספר שאז חטף אגרופים בראשו ואחרי כל אגרוף איבד את ההכרה, וכשחזר להכרתו, שוב חטף אגרוף ושוב התעלף וחוזר חלילה. אני תוהה מאין שאב את הכוחות לנתק את עצמו מגופו ולספוג את המכות והכאבים במין השלמה סטואית.
הוא מספר שלפני שנחטף, הוא הסתתר במיגונית עם חברתו קים ועוד צעירים שחגגו בנובה, וכאשר המחבלים איימו לשרוף את המיגונית ומישהי צעקה "הורגים אותנו, שורפים אותנו", גמלה ההחלטה בליבו שאין מצב שהוא יישרף כי "לא מגיע להורים שלי שיראו אותי שרוף ומפוחם". באותו רגע החליט בצורה הכי מודעת ושכלתנית שהוא מעדיף למות בירייה מאשר להפוך לגווייה מפויחת ולמות בייסורים. עוד אמר לעצמו: "אני רוצה את הכבוד המגיע לי, אני לא מת ככה". ולכן אסף את שארית כוחותיו ויצא מהמיגונית בתוך אדי עשן, ואז נחטף.
עומר החליט שהוא מתעד בזיכרונו כל רגע ורגע מהשבי וחייב לזכור כל פרט, כדי שכאשר יחזור הביתה, יידע הכל. "לא רציתי שזה יטמע בי ואז באיזשהו שלב זה יתקוף". ואני כצופה, תוהה איך בחור כל כך צעיר הפך בן לילה, למבוגר, עם צורת חשיבה של אדם מבוגר ולמוד ניסיון חיים קשה. מה שהדאיג את עומר יותר מכל הוא, שמא אף אחד לא יידע שנחטף, ולכן דאג להביט לתוך עדשת המצלמות שנקרו על דרכו בהיכנסו לעזה, בתקווה שאם תתפרסם תמונה אחת לפחות, ידעו שהוא חי וצריך להצילו.
אלא שההצלה לא הגיעה והמחשבה שהוא הוזנח, הייתה יותר בלתי נסבלת מכל הסבל שחווה. וכאן המקום לשאול: היש עוד למישהו ספק אחרי התיעוד המטלטל הזה, ששחרור החטופים צריך להיות בראש סדר העדיפויות ולפני היעד להביס את חמאס?
עומר הוא דוגמה ומופת לעוד שורד שבי, שמייצג את הפנים היפות של ישראל האמיצה, מדינה קטנה למודת קרבות, עם גיבורים בעל כורחם, שקמים למרות הכאב והקושי. אלה האנשים שנותנים לנו כוח, אלה האנשים שמזכירים לנו על מה שווה להילחם, למה חשוב להתאחד, ולמה חשוב להחזיר את כולם עד החטוף האחרון, וכל דקה היא בזבוז זמן מיותר.
חייבת גם לציין לשבח את אלמוג בוקר שהכין כתבה יוצאת דופן וערך את הראיון עם ונקרט ברגישות, אמפתיה וחמלה, עד שלא יכול היה יותר להתאפק, הרכין את ראשו ופרץ בבכי. אחד הרגעים המרגשים שאני בטוחה שלא השאיר אף עין יבשה. רגע שמלמד על כוונותיו הטובות והאנושיות של בוקר.
התרעות פיקוד העורף