“למרות שיש לי שכנים מדהימים, מנגנון ההגנה הראשוני שלי הוא לברוח מפה עד יעבור זעם. יש לי ילדים קטנים ואני מנסה מאוד לגונן עליהם, וגם פשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד או להכיל את הכאב. לצערי, כשחזרנו, הבנתי שכולנו, יהודים וערבים, נמצאים באותו המצב, והכל נורא עצוב. תמיד בסיטואציות של מלחמה אני מעדיפה להתנתק קצת. זה עוזר לי, כמו שעשייה מאוד עוזרת לי. נורא קשה לי להכיל את מה שקרה ב־7 באוקטובר, זה לוקח אותי לתהומות ולחרדות. כשאני הולכת להפגנות למען החזרת החטופים אני עומדת ופשוט בוכה, מנסה לחשוב איך אני יכולה לעזור ולשפר, אבל אני פחות צועקת או מדברת.
"אני גם רואה את מה שקורה בעזה וקשה לי להתעלם מזה. לצערי, נהיינו מדינה שאי אפשר להגיד בה שום דבר. הכל טעון מדי וישר הולך לכיוון קיצוני. מה שקורה בעזה לא בא על חשבון מה שקורה בישראל, ולהפך. אפשר להיות אמפתיים כלפי שני הצדדים בעיניי. המלחמה הזו זעזעה אותי וכואבת לי, בייחוד כשהיא עוד נמשכת. זה כמו צונאמי".
עושים שכונה
הדמויות בסדרה, המגלה לילדים את הקסם שבשכונה ובחיי שכנות, הן בין השאר חזי מהמכולת (קובי פרג’), אילנה הספרית (גדני), אברהם השוטר הקהילתי (יוסי ואסה) והשכנה שוש (עדנה בליליוס), שרואה הכל מהמרפסת. “הדמות שאני מגלמת, של אילנה הספרית, היא ‘בלבוסטה’ שנורא אוהבת לדעת הכל על כולם, ורוצה מאוד לעזור לכולם ולפתור את בעיותיהם", מספרת גדני. “בגלל שהיא רוצה יותר מדי לעזור, היא מתערבת בצורה קצת מוגזמת".
ברזומה של גדני (46), שחקנית, מדבבת וקומיקאית, תפקידים רבים ומגוונים בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. לדבריה, המשחק אף פעם לא היה עבורה חלום ילדות. “התשוקה שלי למקצוע הזה התפתחה עם השנים, היא לא הייתה לי בהתחלה", גדני מעידה. “לא הייתי מהילדים שידעו שהם רוצים להיות שחקנים כשהם יהיו גדולים.
"הייתי רחוקה מזה. הייתי ילדה נורא ביישנית, והמשחק היה עבורי חבל הצלה להכיר את עצמי ולהתקרב לעצמי. כנראה משהו בילדה שבי ידע שזה מה שהיא צריכה לעשות כי מצד אחד, כלפי חוץ, תמיד נורא פחדתי שיסתכלו לכיוון שלי בכלל, לא רציתי שישימו לב שאני קיימת, ומצד שני, כשהייתי על הבמה ושיחקתי, הרגשתי חופש מאוד גדול והקול הפנימי שלי דיבר והוביל אותי. לא ממקום שאני רוצה להיות מפורסמת, אלא כמשהו תרפויטי לחלוטין".
תמיד רוצה יותר
גדני פרצה לתודעה בשנת 1998 כשכיכבה בסדרת הנוער הפופולרית “זבנג!" כסיגל הפמיניסטית. “לא ידעתי באותה תקופה איך לאכול את ההצלחה הפתאומית", היא מודה היום. “בזמן שהסדרה שודרה בטלוויזיה מלצרתי במסעדת חומוס, ותוך כדי שאני ממלצרת אנשים התחילו לזהות אותי ולבקש ממני חתימות, ונורא הובכתי מזה. אני זוכרת סיטואציות הזויות, שהייתי לוקחת את אחי מבית הספר ופתאום חצי מהשכבה שלו מתנפלת עליי. זה היה מאוד מפתיע ומוזר בעיניי, משהו שמעולם לא הצלחתי להתחבר אליו. עד היום, בעצם".
התרעות פיקוד העורף