חיוך רחב של טמבל התיישב לי על הפנים בערך שלוש דקות אחרי תחילת הצפייה בסדרה “כוורת - נתתי לה חיי" ולא עזב אותי עד סוף שני הפרקים שנשלחו לביקורת (יש עוד אחד). זה העניין עם הלהקה הזאת, תפסתי בפעם הראשונה: הם פשוט נחמדים. נורא נחמדים. יש להם השפעה כזו - הם עושים טוב לסביבה.
את הראיונות עם חברי הלהקה בחר לעשות בביתו, בחדר מרהיב שבו אלפי תקליטים ודיסקים יושבים על מדפים צמודים אל הקירות, וביניהם הקלטות נדירות בנות עשרות רבות של שנים - בתוך הרוח הרעה המקיפה אותנו במקום הזה תענוג להציץ לאיים הקטנים שבהם חיים אנשים ששומרים עדיין על שמחה ונורמליות, והנה עוד סיבה לשבת מול המסך ולחייך.
כשתקום יום אחד האקדמיה למוזיקה ישראלית, בוודאי יהיה שם קורס שינסה לפרש את ההיסטריה סביב איחודי כוורת האחרונים. מראה בני התשחורת שגדשו את פארק הירקון וקיפצו בהתלהבות לצלילי "המגפיים של ברוך" יהיה בוודאי נושא אחת השאלות הקשות בקורס. בני עשרה, שנולדו עשרות שנים אחרי שאלון אולארצ'יק ודני סנדרסון כתבו את "בוא אליי גוליית נחמד", שרו את המילים בעל פה ביחד עם הלהקה.
מילא השליטה במילים, אבל למה בכלל הם אוהבים את הלהקה, ומאיפה בכלל שמעו עליה - אלה הן עדיין השאלות הבלתי פתורות שבאקדמיה החדשה יידרשו לענות עליהן.
אפשר להשוות את ההיסטריה המאוחרת סביב כוורת לזו המתרחשת בימים אלה סביב מופע הרטרו של הכבש ה־16. ככל שהמפיקים מוסיפים הופעות, כך כל הכרטיסים נחטפים עד לאחרונים שבהם. ישראלים, מתברר, מחפשים שמחה. גם במקומות נחבאים. גם בנוסטלגיה הם מוצאים אותה. גם אצל קבוצת חננות מתבגרת כמו להקת כוורת. לא פלא שהולכים רחוק כדי למצוא אותה בתוך היומיום המבאס הזה.
התרעות פיקוד העורף