ספויילרים בדרך: באחד מרגעי המתח של הפרק האחרון בסדרה "הלוטוס הלבן" המצלמה מתמקדת בגג של אחד הבניינים במלון. בזווית המצלמה נראות שתי ציפורים במה שנראה כמו מאבק אלים או מעשה אהבה. אחד הקווים לאורך כל העונה הלא אחידה של הסדרה היה הבלבול בין שני המעשים האלה, שונים ודומים כל כך. טשטוש הגבולות שבין אהבה, אלימות ומוות.
מייק ווייט, יוצר הסדרה, אוהב מאוד להציג את המציאות הפוך ממה שהיה ניתן לחשוב. מתחילת העונה ולכל אורכה ראינו משפחה מפורקת, קבוצת חברות שלא סובלות אחת את השנייה בעוד מערכות יחסים בין גברים מבוגרים עשירים וקרחים לנשים צעירות ויפות התבררו יותר ויותר כמכילות משהו שהיה חסר לרוב הדמויות – אהבה. "אבל אני אוהבת אותו" אומרת אחת הנשים האלו לוויקטוריה כשזאת מנסה "להציל" אותה מבעלה העשיר. ווייט עושה שימוש ביכולת הגאונית שלו לייצר קרינג' ולוקח אותה לקצה כשהוא פורס בפנינו את שלל הדמויות הצבעוניות והפלקטיות לכאורה בריזורט היוקרתי.
אזהרת ספוילר
נראה שווייט, בפרק האחרון והמצוין של העונה, החליט ללכת עד הסוף עם האהבה שלו להפוך את הקרביים של המציאות. זאת לא רק המשפחה העשירה שמאבדת את כל כספה בעקבות המעשים של טימותי בעוד בלינדה וזאיון מתעשרים. המהפך קורה גם ברמות המוסריות והרגשיות – בלינדה משליכה את כל העקרונות שלה ומשתמשת בדימוי שלה כדי לסחוט את הכסף מגרג/גארי לעומת טימותי שמגלה שוב את אהבתו למשפחתו דרך ההבנה שלא יישאר להם כסף. אין אף דמות בסדרה, אולי למעט ויקטוריה המפוספסת וצ'לסי הנפלאה, שלא עוברת שינוי של 180 מעלות: פייפר מתבררת כמפונקת וחסרת יכולת לחיות את החיים שחשבה שרצתה; סקסון (בעברית השם הזה כבר ברור מדי) מתאהב בצ'לסי ומוכן לקרוא בשבילה את הספרים שנתנה לו; גייטוק התמים לכאורה יורה בריק; ומעל הכל – זכינו לראות לראשונה אחרי שעות של צפייה מונולוג אחד אדיר בין שלוש החברות שהייתה בו כנות. בכמה דקות מופלאות לורי הסירה את כל המסכות מעל מה שהיה נראה כמו חברות שמתה מזמן והראתה, למרות הציניות שכבר הורגלנו אליה בסדרה, שגם שם ישנה אהבה.
והיה כמובן המוות. זה שריחף מעל שלוש העונות של הסדרה וקיבל את הבמה בפרק האחרון. ווייט דאג לכך שכל הדמויות, כולל כולן, יהיו בסכנת מוות. החל מסצנת הפינה קולדה והאכילה מעץ הדעת התאילנדי ועד קרב היריות, ראינו על המסך את כל הדמויות מתאחדות סביב המוות. עד כה הקשר הרופף ביניהן היה נראה לצורכי העלילה בלבד אך בסוף כולם עומדים מול הגורל המצפה לכל אדם. תמיד התלבטתי בנוגע לבחירה ההאמנותית להכניס את המוות הרנדומלי אל תוך סדרה שעוסקת במערכות יחסים קטנות בין אנשים פריבילגים. העיסוק בזיקנה שתפס מקום משמעותי מאוד בעונה הזאת יכול היה להספיק והמפגש שלו עם המוות הלא טבעי היה קצת מלאכותי. דווקא החלקים של קרב היריות (He is your father, נו באמת) ובעיקר המהפך הלא משכנע שהוביל את הדמות החלשה של גייטוק לרצוח את ריק היו תלושים מדי.
סדרות מרובות סיפורים נוטות לא פעם לקראת הסוף לנסות לחבר את כל הנקודות. לווייט, לאורך כל העונות, היה תמיד פתרון יצירתי – הקלוזאפים. הפרק האחרון היה מלא וגדוש בצילומים של פסלים, מקדשים, עצים וחוף ים אחד שקיבל זמן מסך כמו כל השאר ביחד. השיטה שבה ווייט מחבר בין הסצנות והדיאלוגים אל הדימויים החזותיים הכאוטיים שמקיפים את יושבי הריזורט הפכה כבר לסימן ההיכר שלו. זאת נקודת החוזקה של הסדרה – חיבור בין פריימים מדויקים, רגעים קטנים ודיאלוגים קצרים שגורמים לצופה להתכווץ בכיסאו. הרגעים האלה הם הדבק שמחבר בין החלקים התלושים של העלילה והסיפורים השונים.
עוד לא ידוע כמה שנים נצטרך לחכות בשביל לראות שוב על המסך קבוצת אנשים עושה את דרכה לעבר מלון מוגזם. מה שכן נדע זה את הדברים אליהם נתגעגע – הדמויות הצבעוניות (בלבוש, לא באופי), השיח השטוח והמתייפייף והקורבן התורן. הלוטוס הלבן תהיה כאן תמיד כדי להזכיר שהקו המפריד בין הציניות והכנות דק יותר ממה שחשבנו. Things are about to change אומר טימותי למשפחתו כשהם עושים את דרכם הביתה. בעולם הדחוס והדיסטופי של הלוטוס הלבן, לא צריך הרבה כדי שזה יקרה.