אחד הדברים המעציבים ביותר כשמדליקים טלוויזיה, או כשנכנסים לאתר ברשת, הוא להיתקל מיד בידיעה/כתבה/שיר/גניחות על דני אבדיה - השחקן "שלנו" ב־NBA. אבדיה אכן משגשג בימים האלו, ושיהיה לו במזל טוב והצלחה, אבל ההיסטריה התקשורתית שהוא מעורר בארץ כבר מזמן יצאה מדעתה.
זה כבר לא דיווח עיתונאי על אירוע שהתרחש. זה מופע של אנשים שאיבדו שליטה. השבוע, למשל, ראיתי ידיעה המעריכה כמה אבדיה ישתכר בשנת 2027. באותו יום עיתונאים ישראלים הביכו את מאמן פורטלנד צ'ונסי בילאפס במסיבת עיתונאים בניו יורק עם הפגזת שאלות על הישראלי שלו, עד שבילאפס בעצמו שם קץ למבוכה והלך.
יום תקשורתי אינו נחשב במניין הימים אם אבדיה לא מושווה לפחות פעם אחת ליאניס אנטטוקומבו, לארי בירד, ובדרך אגב מאוזכר בקשר לשני שיאים של פורטלנד מ־1960. גם מחיאות כפיים אינן נעדרות כשאבדיה מודיע ("דרמטית") להנהלת הקבוצה שלא ישחק ביום כיפור. רק תנו לעידו גור מערוץ הספורט מיקרופון כדי לומר מילה או שתיים על אבדיה ותשמעו את ההתרגשות בקולו. ככה, רבותיי, נשמע גבר מאוהב.
ואז, תחת קרקורי האהבה של עידו גור, נשמע קולו של השדר האמריקאי, שאומר - אולי - מהלך יפה של דני, אבל נשמע אחרת לגמרי: שפוי, מתון, במידה, לא מתעלף משחקן ה־NBA הישראלי (השני) אחרי אלפיים שנות, בפרופורציות. יש חמש מאות שחקני כדורסל פלוס־מינוס ואין לו זמן או שכל לכנות כל אחד מהם "בייבי יאניס". יש לו משחק לשדר. הוא לא בא לכאן כמו עמיתיו הישראלים לנפח את השכל.