הסדרה עובדת עם תבנית ברורה - רמיק מתמודד במרכזו של כל פרק עם בעיה שהאישיות המרצה וחסרת הביטחון שלו לא מסוגלת לפתור: פעם הוא מפריע לסצנה ארוכה שמצולמת בשוט אחד; פעם הוא שולח את כל העולם ואשתו לומר לבמאי מוערך שהסרט שלו ארוך מדי רק כי הוא עצמו לא מסוגל. בכל המקרים האיש הנחמד והבלתי נסבל מסתובב סביב עצמו כשהמעמד החדש רק גורם לכל דמויות המשנה לנצל אותו עד תום.
הרעיון הזה סביבו מתרחשת הסדרה הופך אותה לשונה קצת בנוף הקולנוע המהרהר על עצמו. היא מאפשרת את ההזדהות על סף הסלידה מאלה שלא מסוגלים לסתום את הפה שלהם כשהם מדברים בביטחון על נושאים שהם לא מבינים בהם ונותנת הזדמנות לצחוק על הקולנוע באמת.
עדיין, לקומדיות מהסוג של "הסטודיו" לוקח זמן לבנות את הדמויות כמו שצריך. ייתכן מאוד שגם בסיומה של העונה לא נצא עם איזו דמות אייקונית או דיאלוג זכיר. היא עדיין נמצאת בשלבי גישוש ראשוניים ומספקת טלוויזיה מהנה שיודעת ללחוץ על כפתורי ההומור הנכונים. עם זאת, בשביל להתעלות מעבר לזה היא תצטרך קצת יותר ממפיק כושל ודמויות משנה חביבות. יש לה את הזמן לעשות את זה.
התרעות פיקוד העורף