בימים הבאים מתדרדרים העניינים לסוגה הדרמטית המוכרת לעייפה של חשדות, חילופי דברים עוינים, קומבינות ושאר ירקות שכמותן ניתן למצוא עוד מימי אגתה כריסטי ועד לתוכניות בהנחיית גיא זוארץ. הניצולים ממשיכים למות בקצב של אחד מדי יום, עד ליום התשיעי שבו מת האחרון שבהם. מבחינת הצופה זה כמעט לא חשוב. הדיאלוגים בין הדמויות רדודים, כמוהם גם המשחק, הדמויות שטוחות ואינן מעוררת אמפתיה כלשהי. תפקידן מסתכם בלנצנץ כמה דקות על המסך, לדבר כמה שטויות ולמות.
כעיקרון אין סיבה לאזכר או לביקור את "תשע גופות במקסיקו". אפשר ואפילו מומלץ לדלג עליה בלי למצמץ. ביקום הטלוויזיוני שלנו שבו עולות מדי יום המוני סדרות חדשות ומספר דומה יורדות ממנו ונשכחות לנצח, "תשע גופות במקסיקו" היא לא יותר מפיקסל חסר חשיבות, ואפשר להתנבא בלי חשש שהיא תישכח עוד לפני שתיעלם מחיינו הטלוויזיוניים.
אלא שדווקא בגלל שהסדרה לא שווה את זמן הצפייה בה, היא משמשת כדוגמה נאה ומדויקת למוצר טלוויזיוני פגום. ככה בדיוק, למי שמתעניין, נראית סדרה צולעת: עשויה רע מכל כיוון. נמרחת עוד ועוד על פני פרקים ארוכים ומיותרים. על חוסר הבשר האמיתי בעלילה מנסים יוצריה לחפות בגודש של עאלק דרמה שטופת פנים עצובים ודמע. איפשהו בסוף הפרק השלישי ואמצע הפרק הרביעי מקבלת העלילה תפנית שאפשר היה למקם שני פרקים אחורה ולחסוך בכך מהצופה קרוב לשעתיים מייגעות. אם למרוח, אמרו לעצמם ככל הנראה יוצרי הסדרה, אז בואו נעשה את זה בנדיבות מכל הלב.
התרעות פיקוד העורף