ברקאי מעיר גם שעצם הדיון בעד ונגד הרג חפים מפשע מנרמל את התופעה, וקובן מצטדק "אני רק שואל שאלות". זוהי היתממות שמאוד נהוגה בקרב חוגים קונספירטיביים, "רק לשאול שאלות" שהן למעשה הצהרות מופרכות שנלווים אליהן סימני שאלה.
היתרון הגדול של קובן, כמראיין, הוא שהוא תמיד מחפש את הגשר אל המרואיין שלו, גם אם הוא לא מסכים איתו. הוא תמיד ינסה למצוא הסכמה או לרכך. היתרון הזה הופך לחיסרון מהותי כשהוא שואל על פוליטיקה – שלא משנה איזה צורה משטרית היא תתפוס – תמיד תהיה מבוססת על מאבקי כוח, על מה שמפלג בין קבוצות.
"אין לך אמפתיה לסגל?", הוא שואל, "על הכאב על ההתנתקות?". זו הייתה שאלה לגיטימית, אלמלא אמר ברקאי בעצמו שלאחר ששחרר את סגל מסיקור ההתנתקות – הוא חיבק את סגל הצעיר. קובן מנסה שוב: אמפתיה לבדידות האידיאולוגית שלו בתקשורת השמאלנית, אמפתיה לרגשותיו כלפי הסכמי אוסלו, או לפחות – אמפתיה כלפי הילד שהיה כשאביו ישב במאסר?
ואחרי שהביא את החלק של הפרומו, קובן חוזר לשיטת העבודה הרגילה שלו ותוקף מהזווית האישית. החלק הזה של התוכנית הרבה יותר מוצלח. הצהרתו של ברקאי ש"המדינה ברחה לו ונמאס לו לרדוף אחריה" זוכה לזווית אישית יותר. במקום להמשיך בקו של לגרום לברקאי להבין שהוא נשמע אליטיסט ומתנשא (מישהו אי פעם קיבל את הרושם שברקאי לא מודע לכך?), הוא שואל אותו מה הוא יגיד לנכדיו אם ישאלו על העתיד שצפוי להם במדינת ישראל.
ברקאי, כך נראה, מקבל את גורלו. אבל כשהוא חושב על הנכדים שלו, הוא מתפרק. בדמעות ובגרון חנוק הוא מבהיר שלא רק שאין לו דרכון זר, אלא שעזיבה מעולם לא הייתה אופציה: איך אפשר בכלל בלי העברית? אבל אז הוא חושף נקודה כואבת – חוסר הביטחון שלו שנכדיו ישארו בארץ, ולא יעזבו וינהלו חיים שלמים במקום זר ובשפה זרה.
טוב יעשה רוני קובן אם יפסיק לרדוף אחרי הכותרות הצהובות והסערות בשקל (בשביל זה יש לנו את נוה דרומי ואינספור מראיינים רדודים אחרים), ויחזור להתמקד במה שהוא עושה הכי טוב – ליצור קשר אנושי וכן שמאפשר למרואיין להציג את עצמו כמו שלא הציג לציבור מעולם.
התרעות פיקוד העורף