הדרמה האנושית
עמוס סגל בן ה־72 מתגורר כיום בבלגיה. במלחמת יום הכיפורים הוא היה טר"ש בן 20, קשר המוצב. השחקן דניאל מורשת (31) נכנס לנעליו של סגל.
"הרגשתי שאני מספר את הסיפור של עמוס, אבל גם סיפור שהוא גדול יותר, סיפור של פרק בישראליות. חייבים לשים את הדברים על השולחן: יש את הדרמה האנושית שקרתה באוקטובר 73’ ושהיה צריך להפוך לדרמה טלוויזיונית, אז ברור שאי אפשר להתחקות ב־100% אחרי מה שהיה. אבל אחד הדברים שהכי חרותים לי מהשיחה עם עמוס זה שב־24 השעות הראשונות של הקרב הוא וחבריו היו בהתקף חרדה, ולאט־לאט הם החלו להתרגל ללחץ ולזה שהם נמצאים בעצם בסוג של מלחמת הישרדות. נכון, עמוס?".
סגל: “100%. החרדה הייתה, ומדהים באיזו מהירות אתה מתרגל לסיטואציה חדשה. אני זוכר שחמישה ימים אחרי שפרצה המלחמה השכבנו את כל הגופות וארגנו אותן כי חשבנו שיבואו לחלץ אותנו, ותכננו לקחת אותן איתנו. הסתובבנו כאילו זה נורמלי. זה היה קשה".
מורשת: “שמעת? זה משפט מעניין ועוצמתי. ומעניין שעמוס אומר ‘אושוויץ’, כי זה משהו שריחף מעלינו בצילומים. ירד לנו האסימון שבעצם הלוחמים האלה של מוצב המזח, שמייצגים את הישראליות והתקומה, ייצגו גם את היהודיות. כל המוצבים שהיו על קו בר לב היו הכי חשובים לעצירת ההתקדמות המצרית. יכול מאוד להיות שאלמלא לוחמי מוצב המזח, זה היה נגמר מאוד לא טוב".
מורשת: “ביצירת הסדרה היינו כל כך מושקעים בסיפור שלה, שבאיזשהו מקום, כשהמציאות התהפכה עלינו ב־7 באוקטובר לא הרגשתי שהמציאות התערבבה עם הדרמה. זה היה כל כך לא הגיוני, וכל כך סוריאליסטי, שהנשמה יצאה מהמקום ולא הייתה מסוגלת להתמודד עם המציאות הזו".
מורשת: “אני חושב שבחיים של לפני 7 באוקטובר חונכנו על המון מורשת קרב, ומדובר בדור של האבות והסבים שלנו. חלק מהאתוס הוא גם הזדהות עם הכאב שלהם והפנמת הכאב הזה. כך שבאיזשהו מקום, אם נתייחס לזה כאל טראומה, היינו שם, יחד איתם בטראומה. וב־7 באוקטובר הסיפור חדר גם לצבא וגם לעורף באופן טרגי, וההפנמה הרבה יותר מוחשית".
מורשת: “אני חושב שלפני 7 באוקטובר העדשות שהצופים היו שמים על עיניהם היו מתוך מקום של מה שהיה פעם, ומה שאנחנו צריכים ללמוד ממה שהיה. עכשיו העדשות האלה, קצת עצוב להגיד, מראות שההיסטוריה חוזרת על עצמה, ושלא למדנו ממנה מספיק".
מלחמת הישרדות
אורי אהרנפלד בן ה־72 היה במלחמת יום הכיפורים סמל בן 20, לוחם בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח, שהגיע למוצב המזח כחלק מכוח תגבור. השחקן דניאל פרץ (30) נכנס לנעליו.
"נדהמתי לגלות כמה דמיון יש בינינו וכמה החוויות שלנו משיקות: אורי לחם ביום הכיפורים ואני ב'צוק איתן'. הוא היה בצנחנים וגם אני בצנחנים. הוא בעל חוש הומור מפותח, ואני משתדל להיות עם חוש הומור. בסופו של דבר, זו זכות שיש לך, כשחקן, לגלם דמות חיה, כשיש מישהו שיכול לתת לך פרטים על הדקויות. זו המתנה הכי גדולה שיכולה להיות לשחקן בתחילת הדרך".
"למשל, למדתי לא לחשוב על אוכל כי כל הזמן הייתי מורעב. הבנתי שאם אחשוב על אוכל, אכנס לדיכאון כי רעב גורם לכאבים פיזיים קשים. במהלך החקירות למדתי, למשל, לצחוק בכל פעם שעינו אותי. עם כל הכאב הפיזי הנורא, השתדלתי לצחוק, ולא לבכות, כי אם הייתי בוכה זה היה מדרבן אותם לענות אותי יותר".
פרץ: “כמי שאיבד חבר בהיתקלות בעזה, בניה רובל ז"ל, עד היום לא באמת הוגדרתי או הגדרתי את עצמי כפוסט־טראומטי, ולא באמת הבנתי שיש מטען שאני סוחב איתי. כשסיימנו את המבצע, לא טיפלו בנו ולא קיימו איתנו שיחות, אלא קיבלנו שבוע רגילה – ואז הלכנו להילחם ברמאללה. בצילומי הסרט והסדרה, בסצינות של פגזים ועשן, הרגשתי שהתחום האפור הזה שבין משחק למציאות בולט אצלי, וזה זרק אותי להרבה רגעים פסיכולוגיים".
פרץ: “אני חושב שכולנו עברנו תקופה מאוד מורכבת ומלמדת, גם בפן האישי וגם כחברה. אני הספקתי לעשות מילואים, להיפצע ולעבור תהליך החלמה. עבר המון זמן בין מלחמת יום הכיפורים למלחמה הזו, אבל ההקבלה ביניהן קצת אירונית, ומפחידה".
פרץ: “מדובר בשתי מלחמות שונות לחלוטין, אבל אני יכול להבין מדוע עולה ההשוואה ביניהן, כי בשתיהן תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. יש בזה משהו שבא לזעזע אותנו ולגרום לנו להבין, שעם כל הכוח שלנו, תמיד עם קצת פחות אמונה וקצת פילוג בעם, הצבא יכול לקבל את ההשפעות של זה, ואנחנו נשלם במחיר של אחים ואחיות שלנו, שנרצחו ונהרגו. השוני בין המלחמות הוא שעם כל הכאב הזה, הצלחנו לתת קצת אופטימיות כשהוכחנו מי לובש פה את המכנסיים במזרח התיכון".
פרץ: “חד־משמעית, אני חושב שהצפייה תהיה שונה. הסדרה עשויה כל כך טוב ומנכיחה משהו כל כך אמיתי, כך שהצפייה יכולה לפתח טריגר מסוים כי אנחנו נמצאים עדיין בתוך הדבר הזה. וזה נורא מפחיד, כי אני לא יודע איך הצופים יאכלו את זה. אנחנו נמצאים במצב כל כך טרי, הפצע עדיין פתוח, וכשאתה רואה סצינות של דם, זה יכול להציף דבר או שניים".
התרעות פיקוד העורף