"אף אחד בארצות הברית לא זוכר את ה-10 בספטמבר". המשפט הזה, נאמר אתמול (ראשון) כבדרך אגב בתוכנית "המקור" של רביב דרוקר. התוכנית, בה התראיינו דמויות מפתח ביחסי ישראל-ארצות הברית מהצד האמריקאי, הדהדה לאורך הצפייה בה שוב ושוב את המילים הזה. את העובדה שאירועים חריגים, טראומטיים או קשים לא מאפשרים למוח להיזכר שהיה משהו לפניהם. במדינת ישראל של השנה וחצי האחרונות, היו לא מעט כאלה.
אחד הדברים שנשכחו כמעט לגמרי בשיח הציבורי (לפחות בישראל) היא העובדה שפעם, ממש לא מזמן, לנשיא ארצות הברית קראו ג'ו ביידן. הנשיא הנוכחי דונלד טראמפ לקח על עצמו להשכיח את המדיניות של קודמו כמעט לחלוטין. אפשר להתווכח על רמת ההצלחה שלו אבל דבר אחד ברור – הוא הצליח לגרום לכולם, כל הזמן, לדבר רק עליו. בזירה התקשורתית, מי שהיה האדם החזק ביותר בעולם עד לפני חודשים ספורים, נעלם כליל.
לכן, היה קצת מוזר לשמוע ב"המקור" כמה מבכירי הממשל הקודם מדברים על הזווית האמריקאית ביחס לשבעה באוקטובר והאירועים שבאו אחר כך. המרואיינים, כך היה נדמה לכל אורך הדרך, מנסים להגן על שמו של הנשיא שלהם סביב אירועים שבתודעה הציבורית נחשבים היסטוריה. אמברגו נשק? נורמליזציה עם סעודיה? ציר פילדלפי? לא עברה שנה מאז שהנושאים האלה קרעו את המדינה. כיום, כשהמשא ומתן של טראמפ עם איראן בעיצומו ומלחמת הסחר מקבלת בכל יום תפנית חדשה, אלה נראים כמו נושאים ששייכים לארכיון. אולי זה מה שהופך את הצפייה בתוכנית של רביב דרוקר למעניינת מצד עצמה – לדיון נינוח יותר וחף מהצעקות שליוו אותו בזמן אמת.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
למרות שדרוקר הביא לתוכנית כמה מהשמות הבכירים בממשל ביידן (כולל היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן), לא היו בה יותר מדי חידושים ברמה העובדתית. אפשר להעריך בזהירות שאף שאף צופה לא ישנה את דעתו בעקבותיה. המרואיינים, כמעט תמיד, שמרו על איפוק וממלכתיות גם כשדיברו על נושאים שנגעו לליבם. רובם יהודים, חלקם דוברי עברית שגרו בארץ לתקופה והאהבה שלהם כלפי מדינת ישראל נראתה אותנטית. הם ניצבו מול המצלמה כדי לטהר את שמם ואת שמו של ביידן מהטענה לפיה פעל מתוך אינטרסים שנוגדים את טובת ישראל. הם ניסו לעשות את ההפרדה בין האהבה לישראל לבין ההסתייגות, על סף התסכול, מההנהגה שלה ובפרט מראש הממשלה.
הם מסבירים כי בתחילת המלחמה היו ליחסים בין המדינות כמה שבועות של חסד ושיתוף פעולה. אולם, לא לקח זמן עד שהפערים בין ירושלים לוושינגטון התחילו להתגלות שוב. ממשל ביידן לכל אורך הדרך התעקש על שלושה נושאים – הסיוע ההומניטרי, החשיבה האסטרטגית והחזרת החטופים. המרואיינים מזכירים שוב ושוב את הניסיון האמריקאי במלחמה בטרור ומזכירים את נושא "היום שאחרי" וניהול הרצועה לאחר המלחמה. בתוכנית הם חושפים כי כבר בשבועות הראשונים הוקמו צוותים שהעלו כל מיני רעיונות – החל משיתוף פעולה עם מצרים וכלה באימון כוחות מהרשות הפלסטינית לשליטה ברצועת עזה – רעיונות שנדחו באופן גורף על ידי נתניהו. השיא הגיע כשנפתח פתח להסכם שיכלול נורמליזציה עם סעודיה ויהווה, לטענתם ניצחון גדול יותר מכל הישג צבאי שישראל תשיג. "ההיסטוריה מראה שבין ישראל לחמאס לא חסרים תירוצים להתחיל מלחמה" אמר למצלמה עמוס הוכשטיין, שליח ארה"ב ללבנון בממשל ביידן, ומיד מוסיף – "כשמדובר בחטופים יש לך חלון הזדמנויות צר מאוד".
המבט שלהם על עזה, שלא קיבל מספיק מקום בתוכנית, מעניין מאוד. בעוד הנרטיב בארץ כלל את הדעה לפיה ארה"ב פועלת מתוך תפיסה "רכה" שאינה מבינה את האויב, עבורם ישראל היא דווקא זאת שלא הבינה באמת את הסיטואציה הייחודית בה היא נמצאת. "בסוריה אנשים היו יכולים לברוח, היו המון פליטים. נדיר מאוד למצוא מלחמה שבה לאנשים אין לאן ללכת". הם מסבירים באופן כמעט חד משמעי שהעיכובים במשא ומתן לאורך הדרך היו רובם של החמאס ושלא היה במסדרונות הבית הלבן מי שהאשים באופן עקבי את ישראל בנושא הזה.
את המבט המפוכח ביותר סיפק דווקא אחד המרואיינים האחרונים, מי שבשבילו שווה לראות את כל הפרק – רוג'ר קרסטנס. קרסטנס הוא אחד המרואיינים היחידים שעבד תחת גם ממשל טראמפ והיה אמון על החזרת בני ערובה אמריקאיים מכל העולם. בדרך לשם הוא היה צריך לנהל משא ומתן מול ארגוני הטרור הרצחניים ביותר. במילים אחרות, האיש יודע דבר או שניים על שיח מול רוצחים בדם קר. לכן, כשהוא אומר למצלמה שחמאס הוא אחד הארגונים הקשוחים ביותר שפגש, הסיפור כולו מובן קצת אחרת. האמירה הזאת מדגישה את המורכבות הייחודית של הסיטואציה, את העובדה שכל הצדדים היו צריכים לאלתר תוך כדי תנועה. את העובדה שעסקו, כמעט תמיד, במדע הלא-צפוי.
כל המרואיינים, למעט אולי בסוף, מצליחים לשמור את הרגשות שלהם לעצמם. קרסטנס, שראה דבר או שניים בחייו, הוא היחיד שמונע אך ורק על ידי האמוציות שלו. במקרה של ישראל הוא היה אחראי על הקשר עם משפחות החטופים ועודד אותם להשמיע את קולם בכל מחיר. כשמשפחות באו אליו ורצו לקדם ראיון עם ה CNN הוא אמר להם בלי למצמץ – "תגידו להם שאני לא עושה עבודה טובה, זה ידרבן אותם לשמוע אתכם". בעוד המרואיינים האחרים היו צריכים לברור את המילים שלהם ולהיזהר לא לדרוך על מוקשים, קרסטנס הראה לכל אורך הדרך שפיו ולבו שווים. למרות שכמו כולם לא אמר יותר מדי, שפת הגוף שלו שידרה שדר נדיר של כנות. הרגע שבו הוא מדבר על עידן אלכסנדר היה שווה הכל.
"המקור" סיפקה מעט מאוד תשובות ובעיקר העלה הרבה מאוד שאלות. האם היו ניסיונות אופרטיביים של ממשל ביידן להשפיע על הפוליטיקה בישראל? מדוע אף אחד לא התייחס למלחמה החשובה מול לבנון ולהשפעות שלה על היחסים בין המדינות? מה היה המקום של הלחצים משמאל על ביידן בהחלטות שלו? התוכנית כמעט ולא נוגעת בכל אלה ובעוד נושאים שהיו בליבת היחסים העכורים בין המנהיגים. דבר אחד היה ברור לכל אורכה של התוכנית – לסיטואציה כמו זאת שחוותה וחווה ישראל, אין כמעט תקדים. נראה היה שכולם מגששים באפלה מול ארגון טרור רצחני ששולט על רצועת שטח קטנה ומבודדת. מול הממשלה הימנית ביותר בישראל עם מעט מאוד מרחב תמרון. ובעיקר, מול נשיא שהעלה לא פעם את השאלה "מה היה קורה אילו". איך המציאות שבה אנו נמצאים הייתה נראית אם בחדר הסגלגל היה יושב אדם אחר. מה שכן עלה בתוכנית והיה משכנע מאוד, היא העובדה שעם כל הטעויות שנעשו, לכל הנוגעים בדבר היו כוונות טובות.