“רנסום קניון" יוצאת לדרך תוך הפצת ניחוח “ילוסטון" חזק ומיידי. יש חוות ענק בטקסס (במקום במונטנה), יש חברה של עשירים מרושעים שרוצים לקחת את החווה ולהעביר דרכה צינורות תעשייתיים. יש חוואי למוד סבל אישי שעומד על דעתו, ודבק בביתו ומורשתו, שלא רוצה למכור להם, ויש פה ושם סיפורי אהבה. איך אפשר בלי.
לצפות ב"רנסום קניון" הוא מעשה שבראש ובראשונה מעלה בקרב הצופה אנחה כבדה על קוצר ראייתו של קווין קוסטנר, שבחר לעזוב את "ילוסטון" הנהדרת ובמקום זאת ליצור סדרה משל עצמו. הסדרה (היקרה) של קוסטנר נכשלה כישלון חרוץ, ו"ילוסטון", שנותרה ללא השחקן הראשי שלה, לא חודשה לעונה נוספת, דווקא כשהעניינים במונטנה היפהפייה מגיעים להחלטות רצח הדדיות ולשיא המתיחות.
התפלות של “רנסום קניון" מתחילה כבר בדמויות, שלוקות בכשל בסיסי עקרוני - הן פשוט לא מעניינות. אין להן ביוגרפיה מעניינת, הן חסרות אישיות שונה ומרתקת, הן חסרות קשר מובהק לאדמה, חסרות נאמנות מפליאה לבוס המתפוצץ מכריזמה כמו ב"ילוסטון", יכולות - עם חוסר הנאמנות לתקופה ולמקום - להופיע ברנסום, ובאותה נשימה בדרמה בינונית של נפתולי משפחת כהן המתרחשת בפתח תקווה.
התסריט צולע וחסר איכות כמו העלילה. הדיאלוגים שטוחים עוד יותר. הרקע הטבעי והעיצוב של בית החווה - שממילא שוכנים על גבי אדמות המרעה החומות וצרובות השמש - מגבירים את הגעגועים לאפרים הירוקים השופעים ולפסגות המושלגות של מונטנה. אז תחזור, קווין, תחזור.