נראה שכל השנים גלעד מנסה להילחם בשדים שמתרוצצים בראשו, להשתיק אותם בכל דרך. בעבר ניסה זן, ויפאסנה והתמחה בשיטת ימימה. הוא נוטה לאמירות נסחפות ולקונספירציות חסרות ביסוס, כמו: המוסלמים הציתו את כנסיית נוטרדאם, זאת בעוד החקירה העלתה שמדובר בכבל חשמל שניצת; ולצעדי קיצון אישיים כמו לאסור על ילדיו להשתמש במסכים - אף שזה מקור הפרנסה שלו. הקביעות שלו חד-משמעיות בבוקר, אך יכולות להתהפך לחלוטין בשעות אחר הצהריים. פעם אמר בריאיון שהוא הכי אוהב לשנות את דעתו.
באמת קשה לשים לב. הוא אוהב את ארז טל, אבל לא מסוגל לסבול אותו. הוא הגיע מבית אנטי-דתי, ובשנות ה-90 הפך לקול הכי אותנטי ומקורי של החילוניות, וכיום הוא חושב שדתיים נושאים על עצמם את הישראליות יותר מחילונים. למה? ההסבר שלו קלוש, תלוש ומעליב. ובכלל, איך אפשר לקחת ברצינות אדם כזה? מדובר בשילוב מדאיג של רדידות, זחיחות ויהירות, ומה שמחפה על כל אלה הוא מין שנינות קופצנית שעוברת מנושא לנושא, “כי אני חייב שיהיה מעניין", לדבריו.
אולי השינוי הכי משמעותי שעשה אברי גלעד הוא לאו דווקא בתפיסת עולמו או באופן הגשתו, אלא במעבר מאדם אירוני, סאטירי ומצחיק לדושבג סחי עם הומור של דוד שמביך עצמו בפומבי. מזל שחדל ממנהגו להגיע לשידור בחולצות הוואי ולפצוח בהרמות ידיים איטיות במה שהוא קרא לו בזמנו ספורט.
הפרדוקס הגדול הוא שבאותו ריאיון עם טל הוא יצא נגד ההתקוממות של אנשים מאמירות תקשורתיות שערורייתיות, וביקש להפסיק להזדעזע מכל דבר שמישהו אומר, רק כי זה לא מתאים בדיוק למה שכולם חושבים באותו הרגע. כאן כבר מדובר בחוסר מודעות מהמעלה הראשונה. גלעד הרי ניזון מהאמירות שלו. הוא מעיד על עצמו שהוא עובד בשוק הדעות ולכן זו משימתו - לייצר כותרות. עוד לא היה ענף שמי שיושב עליו גם כורת אותו, גם מדשן את הגזע שלו, ועוד קורא לאחרים לבוא לראות.
העובדה שאברי גלעד הוא כוכב טלוויזיה כל כך הרבה זמן היא אולי משל מרתק על חיינו, שלפיו ישראלי יכול לשרוד במדינה גם אם יחליף את דעותיו, ישנה את חברבורותיו, יתכחש לעמדותיו, יתכחש לעלומיו, ובאמצעות טריקים רטוריים, משיכת זמן ושינוי נושא באופן תדיר - אף אחד לא ישים לב לכך שבעצם מההתחלה לא היה פה כלום ושום דבר, והכול הוא הבל, משיכת זמן בג'אגלינג של אמירות ריקות שמתחלפות, עד לפרסומות.
התרעות פיקוד העורף