זה קרה למחרת היום שבו אנשי הליכוד ברעננה תקפו/ התעמתו/פתחו ג'ורה על משתתפי טקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני. שלטטתי בלי כוונה מיוחדת בין הערוצים השונים ולפתע נעצרתי על נאום של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ציפיתי לשמוע את הטקסט הרגיל שהוא מחזיק על רעייתי ואני, הוריתי, הנחיתי, איראן, ניצחון מוחלט, לחץ צבאי, חטופים, אבל להפתעתי הרבה נתניהו נתן נאום אחר לגמרי. אני לא לגמרי בטוח שלא היו דמעות בעיניו.

“אני מזועזע ונדהם וכואב לי מעומק הלב", אמר הראש, “שיהודים תוקפים יהודים אחרים, ועוד ביום הקדוש הזה - יום הזיכרון. במדינה הנלחמת על קיומה, והמשמשת כאור לגויים, אנחנו יכולים לא להסכים זה עם זה. זו מהותה של הדמוקרטיה. בוודאי זו מהותה של הדמוקרטיה התוססת הנקראת מדינת ישראל. אבל להרים ידיים זה על זה? לאיים? להסית? כל כמה שאנחנו חלוקים בדעותינו, מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה פילוג כה חריף. באין הסכמה בסיסית ייפול עם.

“אז בעקבות האירועים המכאיבים ברעננה", המשיך נתניהו (ומחה דמעה), “נדדה שנתי כל הלילה, ועם שחר, כשהלילה הקשה בא אל קיצו, באתי אני לידי החלטה. ככה זה לא יכול להימשך. נדרש שינוי. ומי שיחולל אותו יהיה אני. אני, שטובת המדינה בעיניי היא מעל הכל, איני יכול להתעלם מכך שאירועי השנים האחרונות מותחים עד הקצה את גבולות ההסכמה בינינו, ולאור זאת פניתי לחברי הממשלה ולחברי הכנסת של הליכוד בבקשה נמרצת שמכאן ואילך לא ישתמשו בלשון מפלגת, לא יזכירו את השד העדתי, ובכלל יטיפו לאחדות, ולשמחתי נתקלתי בתגובות נלהבות. מעתה כל מחלוקת תלובן בלשון הוגנת ומנומסת. ביקורת כלפי רשות כלשהי, גוף ציבורי, כגון משטרה, בתי משפט, פרקליטות, יועצת משפטית, רונן בר, תישמע בדלתיים סגורות. דיברתי עם אילון ובני יאיר ינותק מהטוויטר. מטוס כנף ציון ישמש מעתה אך ורק להטסת ילדים חולים לטיפולים ולטיולים בחו"ל. נסיעות השרים ייפסקו באופן מיידי, גם אלו של מירי רגב, והמיליונים הרבים שייחסכו - במיוחד מהנסיעות של מירי רגב - ישמשו למימון הטיפולים בילדים.

“אזרחי ישראל, כולנו כאבנו קשות בשנים האחרונות. עליי, יותר מכל אחד אחר, מוטלת האחריות להעניק לכם את המנהיגות הראויה לכם. כולכם בני עמי. רעייתי ואני אוהבים אתכם אהבת נפש. עלינו לאחות את הקרעים בינינו, וכראש הממשלה אני רואה זאת כאחריותי ומטרתי הנעלה ביותר. מעתה נוכיח לכם זאת בדיבור ובמעשה. אני מתכוון להגיע בעצמי לסניף הליכוד ברעננה, ולהזמין לשיח מפייס את משתתפי טקס הזיכרון הישראלי־פלסטיני. ישראל, מעתה ואילך, תהיה ארץ של אהבה.. אהבה.. אהבה...".

ברגע הזה הרגשתי שמישהו מטלטל את כתפי בכוח. “תתעורר, תתעורר", שמעתי קול רועם לידי. פקחתי עיניים וגיליתי שפניי שטופות דמע. הכל התברר לי מיד. נרדמתי. לשנייה תקף אותי פחד שמא ראש הממשלה התכוון לכל הדברים שאמר, אבל תפסתי מיד שכל זה היה סיוט, חלום חלמתי תוך כדי שנתי. על מסך הטלוויזיה הגדול בחדר שבו ישבתי נאם ראש הממשלה נאום מוקלט בטקס מוקלט. רעייתי ואני, אמר הראש, הוריתי, הנחיתי, איראן, ניצחון מוחלט, לחץ צבאי, חטופים, רונן בר - ואני נרגעתי. הכל שב על מקומו בשלום. הים היה אותו ים, ראש הממשלה היה אותו ראש ממשלה, החיים כאן ימשיכו להיות אותו גיהינום, הסיוט חלף.