מדי פעם, תוך כדי הצפייה, העין פוזלת לדבר משונה הניצב בצד הפריים - הלוגו של "כאן חינוכית". לרגע אני עוצר ושואל את עצמי, איך יכול להיות שאני, אדם בוגר (פלוס מינוס), צופה בכזו הנאה בתוכנית מערוץ שמיועד במובהק לילדים צעירים?
ובכן, אולי תחשבו שזה מעיד על היותי אינפנטיל (מה שלא בלתי נכון), אבל אני בהחלט לא היחיד. "האחיין שלי בנץ" שחזרה בשבוע שעבר לעונה השלישית, היא כבר מזמן תופעת קאלט חוצת גילאים, בעלת קהל נאמן (לעיתים אפילו נאמן מדי) שהתאהב בסיפורו של המורה להיסטוריה שמלמד את בנו של השטן לבגרויות, יחד עם ההומור המטורלל, הרפרנסים הרבים והדמויות המתוקות.
העונה השלישית פוגשת את גיבורנו - בנץ ונטע (אורי ורד ונועה כהן, שמאז העונה השנייה הספיקה לככב גם לצד אנתוני הופקינס) - כשהם סוף סוף מממשים את אהבתם. במקביל, יוני החרדתי (דניאל קורן, ששווה להכיר גם את יצירתו המוזיקלית), נאלץ להתמודד עם העובדה שליריבתו המושבעת, ורד מנהלת בית הספר (גיתית פישר), יש כוחות על. תוך כדי זה, השטן (מאור כהן, ליהוק מושלם) כלוא בטעות במקום אחיו המרושע פולי (גלעד כהנא) שמתכנן להשתלט על העולם, ותוך כדי זה, שאר חבורת בנץ - ניצן, אלכס ואולף (נועה אסטנג'לוב, עידו מרין וראם קופלביץ') מתמודדים עם האתגר האמיתי - עבודת קיץ ראשונה בגלידרייה.
אלו לא מעט קווי עלילה, והסדרה מלהטטת בינהם ביעילות ובחכמה. בכלל, על פי ארבעת הפרקים ששודרו עד כה, נדמה שהסדרה מנצלת את המניעה של בנץ להשתמש בכוחותיו, כדי לספר סיפורים "מקורקעים" יותר. כלומר, הקסמים עדיין כאן, אך במקום להסתמך על הופעות אורח של המן הרשע וגוליית (כמו בעונה הראשונה), הסדרה מעלה הילוך דווקא בטירוף ברמה ה"ביתית", ביחסים בין הדמויות המוכרות והאהובות. דוגמה לכך אפשר לראות במקום המרכזי שתפס (סוף סוף!) חן רוטמן בדמותו של ארמונד, מי שמסתמן כבר בתור ה-MVP של העונה. המלאך הכושל הוא אמנם בעל כוחות שמימיים, אך הכוח האמיתי שלו הוא להגיד בצורה הכי מצחיקה ששמעתי בחיי את המונח "שמאות ומנהל מקרקעין".
האנרגיה בעונה הנוכחית גבוהה במיוחד, ונדמה שאין שנייה בלי בדיחה, רגע סלפסטיק או פשוט משהו (מאוד) מצחיק שקורה ברקע. במובן מסוים, אפשר להסתכל על עליית הדרגה הזו כתגובה למציאות הישראלית שהשתנתה כמעט ללא היכר מאז העונה הקודמת (שעלתה לשידור במאי 23'). בסדר יום שבו יכולים להתרחש בכל יום שני אירועים היסטוריים וסערה תקשורתית לפני ארוחת צהריים, "בנץ" חייבת לספק הסחות דעת ותחושת "מוגזמות" שעומדת בקצב. היא אמנם מתרחקת במובהק מפוליטיקה (מלבד סצנה ובה דמותו של שרון טייכר מרצה לאחת הדמויות ש"גיוס זה עניין של בחירה"), אבל למעשה מתאימה את עצמה לחיים שבהם לרגע הרגל לא עוזבת את הגז.
על כך צריך להוסיף שני דברים - האחד, שבניגוד לסיטקומים שממש מתעקשים במכוון לקפוא על שמריהם (היוש קופה ראשית), "בנץ" מחפשת כל הזמן כיצד להתפתח ולהשתנות, וזה מבורך. השני, וכאן מדובר בניגוד למציאות עצמה ולאלו המשפיעים עליה, הסדרה נטועה קודם כל בבסיס רחב של אהבת אדם והמון המון לב.