אני ממעט לראות טלוויזיה ועוד פחות - תוכניות ריאליטי. מדי פעם יוצא לי להיתקע מולן, ואני מזדעזע, במיוחד בתוכניות שבהן אנשים שוהים ביחד 24/7, מתחרים זה בזה ונלחמים על מקומם.
מצבים כאלה מוציאים מהאנשים את פרצופם האמיתי. מתפתחים קונפליקטים, קומבינות, רכילות קבועה ולעיתים מרושעת, השפלות, ומודגשות בהם דרמות כדי להעלות את הרייטינג. הבריונות והאלימות ממשיכות גם לצופים, שביד קלה על המקלדת תוקפים, מגדפים ומאחלים איחולים נוראיים למשתתפים שלא לטעמם, משל היו במלחמות הגלדיאטורים או בקורידה. בידור זול להמונים.
איני יכול להתעלם מהמחשבה שהופכים התנהגות פוגענית ובריונית לבידור, ובכך מאפשרים נורמליזציה של התנהגות זו. ככל הנראה כל אחד מאיתנו במצבים מסוימים עלול להגיע לאלימות ואולי אף לפוגענות, אך בתוכניות אלו כל מי שאלים או תוקפן או עם פה גדול נשאר זמן רב יותר על המסך ולרוב מגיע לישורת האחרונה.
לרוב, האגרסיביים המתנהגים בהתנהגות אנטי-חברתית בריונית הופכים למנהיגים. זה מזכיר, להבדיל, את עולם הפשע. הצורך הקבוע להופיע על המסך ולהיאבק על מקומך בתחרות ובעיני הציבור מעלה את הסיכוי להתפרצות ולהתנהגות חריגה ואנטי־חברתית. חלק מהמשתתפים משתמש בה כטקטיקה למשיכת תשומת לב או ליצירת "עליונות", כל זה תוך מודעות למצלמות כצורך להגביר את הדרמה.
לצערנו, כאשר בריונות מקבלת זמן מסך רב ללא גינוי ברור, היא עלולה להיתפס כלגיטימית וכמודל התנהגותי מקובל, שאותו אנחנו רואים גם בבית הנבחרים שלנו. גם שם ישנו שילוב בין דינמיקה קבוצתית, דפוסים אישיים שחלקם בפירוש חריגים, והבנה שכמה שאתה יותר אלים, דרמטי, בריון ותוקפן, אתה תופס זמן מסך רב יותר, שפירושו רייטינג, כי יש מצלמות בסביבה והבייס שלך מאזין וצופה.
חבל שאנחנו חברה כה אלימה ובריונית. חבל שזה לא נעצר בתוכניות ריאליטי אלא נמשך בתוכניות חיינו, בעיקר בשנים האחרונות.
התרעות פיקוד העורף