מאי, לעומת זאת, סוף סוף התחילה לגלות קצת עמוד שדרה. עד עכשיו היא התנהגה כמו סמרטוט שלו - רק ספגה וספגה. וגם הוא שלה, כן? שלא נתבלבל.
אבל מאי לעומת זאת, לפחות פיתחה קצת עמוד שדרה, כי עד עכשיו היא התנהגה כמו סמרטוט שלו - רק ספגה וספגה, גם הוא שלה אגב כן? שלא נתבלבל. מצד אחד, היא יודעת שהוא שולט בה רגשית, מצד שני – היא לא באמת שמה לזה סוף. כי נוח לה. היא אולי לא בעניין, אבל גם לא אומרת את זה ברור, ובלב שלם. במילים אחרות: היא משחקת את המשחק הכפול – וזה עולה לה ביוקר, בעיקר בקהל בחוץ.
חשוב לי לסיים בתחושה האמיתית שעברה עליי בזמן הצפייה בפרק הזה. בואו נדבר על האסקפיזם: "האח הגדול" מצליח, לפחות לכמה רגעים, לנתק אותי מהמציאות הכבדה שאנחנו חיים בה. פתאום, לרגע, שכחתי שאני אמורה לחכות לעוד אזעקה. אבל דווקא באותו רגע אנושי, כשהדיירים רצים למקלט, קרה משהו אחר. זה היה עצוב, כן, אבל גם כל כך נוגע ללב. פתאום הבנתי כמה זה אנושי, כמה זה בסדר לרצות להתנתק, אפילו אם זה בתוך תוכנית ריאליטי שמתווכחים בה על מי עושה כלים.
אם בעונות קודמות עוד יכולנו להגיד שהדיירים מנותקים מהמציאות, העונה הזאת היא הכי ריאליטי שיש. הם שם, חווים את זה. אולי לא בעוצמה שאנחנו חווים – אבל עדיין. תחשבו על זה: באיזה "אח גדול" אחר בעולם תראו דיירים שרצים למקלט בשידור? העונה הזאת מציבה הכול על השולחן – ריבים, אהבה, רגעים של חופש וניתוק – ואז גם את החזרה לפרופורציה. וזה, בסופו של דבר, מה שהופך אותה למשהו אחר. אמיתי יותר. ישראלי יותר. אנושי באמת.
התרעות פיקוד העורף