נטפליקס
בדרך לשם הוא יעבור בבדיחות מעולות, טונות של מודעות עצמית (לז'אנר סרטי התיכון, לדור הזד והפוליטיקלי קורקט המוגזם שלו ובכלל), ופשוט כיף טהור. מסוג הסרטים שלחלוטין היו אמורים להפוך לקאלט ולא לגמרי ברור למה זה עדיין לא קרה.
מדובר ב"המיועד" של הבמאי דניאל וקסמן ("חמסין") - דרמת פנטזיה אפלולית שעוסקת בקוסם שרלטן וכושל (שולי רנד הצעיר מאוד בהופעת הבכורה שלו בקולנוע) שמגלה יום אחד באחת ההופעות שלו אישה מסתורית עם כוחות קסם אמיתיים (רונית אלקבץ ז"ל, גם אצלה מדובר בתפקידה הראשון בקולנוע אי פעם). הוא משכנע אותה והשניים מתחילים להופיע יחד, להצליח מאוד וגם להתאהב. ואז, מסתבר שאותו קוסם הוא בן נמלט של מנהיג רוחני גדול עם עדת חסידים אדוקה, ואותם חסידים מאמינים גם בכוחות הקסם של הבן ומנסים להחזיר אותו אליהם, אבל ללא השותפה החדשה. זהו אחד הסרטים הישראלים היחידים שצולל עמוק אל עולם המיסטיקה היהודית והקבלה, והתוצאה פשוט מכשפת (סליחה, זה התבקש). רנד ואלקבץ מוכיחים כאן שתמיד היו כשרונות ענק, ומעניין גם לראות כיצד מתכתב הסרט בדיעבד עם סיפור חייו האישי של רנד. אני לא יכול להדגיש יותר מזה - תנו לסרט הזה הזדמנות, לא תתחרטו.
בתוך האירוע ההזוי הזה, הסיפור נוגע בנושאים כמו הזנחה הורית, מניפולציות ובחוסר אכפתיות משווע של הרשויות. סיטואציות שהיית רוצה להאמין שחלפו מן העולם, אבל אירועים כמו היעלמותה של היימונט קסאו מוכיחים שהם כאן בכל מקום שבו החברה והמדינה נוטה להתעלם ממנו.
אמזון פריים
הסיפור הוא כזה - אליוט (מייזי סטלה) היא נערה בת 18 שהרגע סיימה תיכון ועומדת בסוף הקיץ לעזוב את בית הוריה לטובת לימודים באוניברסיטה. כל החיים שלה כבר מתוכננים מבחינתה, אבל אז ברגע של טריפ פסיכדלי, היא פוגשת לפתע את עצמה בת ה-39 (בגילומה של פלאזה) ומגלה שהחיים שלה הפכו למשהו אחר לחלוטין. אליוט המבוגרת מצידה מסרבת להעניק טיפים והדרכות לעצמה הצעירה, מסתפקת רק בעצה חשובה אחת - "תתרחקי מכל מי ש שמו צ'אד". ברגע לאחר מכן, צ'אד כמובן מתגלה דווקא כבחור מקסים בהגזמה.
זה סרט שמעלה שאלות מעניינות - מה היית שואל את עצמך של עוד 20 שנה? או מה היית רוצה להגיד לעצמך של גיל 18? ובעיקר בסוף שולח אותך לחיות את הרגע, ולהעריך מה שיש מסביבך גם כשנדמה שזה לא הרבה בכלל (וזהו כלל שאולי שווה לאמץ במיוחד בימים אלו).
הסדרה עלתה לשירות לפני כשנתיים, ולמרות ביקורות נלהבות די עברה מתחת לראדר. גם כנראה בגלל הפרמיס המעט ביזארי, ובעיקר בגלל העיסוק החברתי-גזעי שלה, שהגיע אחרי עייפות מסוימת מתכני "בלאק לייבז מאטר". אבל אני מפציר בכם לנסות אותה, כי מתחת להכל פועם פשוט לב גדול במיוחד (כיאה לגיבור שלה) וזוהי פשוט סדרת פיל-גוד. שווה (מאוד) לבחון אגב גם את הסרט שיוצר הסדרה, בוטס ריילי, עשה לפני כן - "סליחה על ההפרעה". קומדיה שמתחילה גם היא כסאטירה חברתית, ושוברת פתאום לכיוון שאין לכם שום סיכוי לצפות, הבטחה שלי.
זהו בעצם סיפור של אדם שנלחם בטחנות רוח כנגד כל הסיכויים, וזה מרתק גם כשתחנות הרוח הם חבר מנהלים עקשן והצעות נדיבות נגדיות מאדידס. הסרט מתמקד גם בחוכמה נטו במהלכים העסקיים, ולא זולג לדרמות לא הכרחיות בחייהם האישיים של הגיבורים. אפלק הבמאי מדלג בקלות על המכשול "הנה סיפור של אנשים מאוד עשירים שעושים עוד כמות מגוחכת של כסף" באמצעות עריכה מותחת, דיאלוגים שנונים ובעיקר כיף עצום. זה החלום האמריקאי הקפיטליסטי על סטרואידים כפול 200, אבל לפעמים גם זה בא בטוב.
חוץ מזה
אנצל את הבמה כדי להתלונן גם על מיעוט הסרטים שבשירות (כשלא מדובר בתכנים הודים שמשום מה מציפים את הספרייה), וגם על הזמן הקצר מאוד שבו זמינים הסרטים המעניינים שכן מעלים לשם מדי פעם. אבל היתרון של אמזון הוא קודם כל בסדרות המקור שלה, בראשן "הבנים" האדירה ושאר הספינאופים שלה, וכנ"ל גם סדרת האנימציה "אנדאן" המפוספסת אך היפה, מבית היוצר של בוג'אק הורסמן. אישית אני חוזר בתקופה הזו ל"המשרד" המנחמת תמיד.
דיסני פלוס
זה סיטקום בטעם של פעם, שאופייני מאוד לתחילת שנות ה-2000, כלומר אחרי המעבר לצילום ריאליסטי והיפטרות מבורכת מהצחוקים המוקלטים, אבל כזה שעדיין עטוף בפשטות נעימה ומנחמת. הדמויות בסדרה שייכות כולן למה שמכנים האמריקאים בלעג "זבל לבן" - בני מעמד סוציו-אקונומי נמוך שמתגוררים בקראוונים באזורים מוזנחים, ומתקיימים בעולם משלהם, מהסוג שעשור לאחר מכן העלה את טראמפ לשלטון. אבל הסדרה לא מתנשאת מעליהם, אלא להפך. גיבוריה אולי נלעגים, אבל קלים לאהבה מאוד. מעל כולם בולט בתפקיד הראשי ג'ייסון לי (שקצת נעלם בעשור האחרון וחבל), שיגרום לכם לרצות לחבק את ארל, גם כשהוא חתיכת חלאה (וצריך להזהיר - הסדרה מסתיימת בקליף האנגר רציני שבגלל ביטול הסדרה לא נפתר מעולם, אבל חבל שלא לצפות בתוכנית רק בגלל זה).
אם יש סיבה אחת לצפות בסרט הזה, זו ההופעה המצמררת באמת של וויליאמס, שנכנס לעורו של האדם הזה באותה מחויבות וטוטאליות שהוא מפגין תמיד. התוצאה תגרום לכם להודות שעברנו לצילום דיגיטלי.
הסרט, זוכה האוסקר בפרס הסרט התיעודי, מוציא את התיעודים מהארכיון ופשוט מקרין אותם כמו שהם - בלי פרשנויות מעיקות, בלי קריינות שמרגישה צורך להעניק קונטקסט, נטו שעתיים של מוזיקה אדירה. כולל תצוגת כוח של מוזיקאיים אגדיים, חלקם באמצע שיאם האמנותי. במיוחד עכשיו, כשאי אפשר לראות יותר את ניר דבורי מלהג, זה הזמן לברוח לעולם אחר ולזמן אחר, ולהתחיל לרקוד בסלון.
התרעות פיקוד העורף