בראיון עם אבי שושן במעריב, פותח הלל ביטון רוזן, הכתב הצבאי של ערוץ 14, את הלב ומספר על הסיפור האישי שעיצב אותו - מהחלטה לקחת שני שמות משפחה כדי לכבד את שני הסבים, דרך גירושי ההורים הקשים והתנכלויות בבית הספר, ועד למלחמת אוקטובר וגירושיו הטריים.
בואו נפתח בשאלה שכולם שואלים - למה ביטון רוזן? מה השמות משפחה האלה?
"זה לא סיפור של נישואים או משהו כזה. הייתי קשור מאוד לשני הסבים שלי. אבא שלי רוזן, אמא שלי ביטון. גדלתי בתלפיות בירושלים, ובגיל שש-שבע החלטתי לקחת את שני השמות. הסבא מצד רוזן היה ניצול שואה, עלה לארץ לבד, כל האחים שלו נרצחו בשואה. מלבדי היו רק נכדות, אף אחד לא המשיך את שם המשפחה, וזה מאוד הפריע לו. הצד השני - ביטון - סבא שלי היה כל עולמי, בן יחיד, גם עלה ארצה בגיל 14. לאחר שאמא שלי והאחים חזרו בתשובה, הם החליטו לשנות את שם המשפחה מביטון לבן-תאומי. שני הסבים באמת דיברו איתי בכאב על זה שאף אחד לא ממשיך את השם שלהם. בגיל 6-7 הלכתי להורים ואמרתי להם שאני רוצה להיות ביטון רוזן - רוצה גם וגם. ושני ההורים קיבלו את זה בהבנה".
איך הגעת מפה לתקשורת?
"מגיל 21-22, אחרי ששחררתי מהצבא, עבדתי בפרויקט ביטחוני במזרח ירושלים. בועז גולן, שאני חייב לו הרבה, ראה אותי כותב בפייסבוק תוכי דעה ואמר לי שהוא מקים את חדשות 0404 בימים של גל טרור בירושלים. הוא נתן לי במה, והתגובות הגיעו לתפוצות יפות. אחר כך הוא קיבל תוכנית בערוץ 20 - "אולפן הפתוח" - והביא אותי כפאנליסט. הייתי פאנליסט בהתנדבות כמה שנים, לא מקבל שכר, עושה נסיעות ירושלים-תל אביב על זמני וחשבוני האישי".
איך הגעת לראיון עם ביבי?
"באחד הימים אנחנו במדריד עם משלחת מועצת יש"ע. בלילה פתחנו לייב בפייסבוק אחרי שדיברנו עם פקידה שמספרת שהיא נוסעת כל יום שעתיים לעבודה ומרוויחה אלפיים ומשהו יורו ומרוצה. בבוקר בועז מתקשר ואומר לי: "אתה יודע כמה צפיות הגיע הסרטון?" זה היה בסביבות 300-400 אלף אחרי כמה שעות, ואחר כך הגיע למעל חצי מיליון. הוא אמר לי: "אתה חייב להיות בעולם התקשורת, אנשים אוהבים אותך, התגובות הן עליך לא עליי." אמרתי לו: "מי ייקח אותי בערוץ 12 או 13?" הוא הציע לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה בערוץ 20 - עורך דיגיטלי, 35 שקל לשעה, 3-4 משמרות בשבוע".
"והנה, אחרי שלושה שבועות מהתחלת העבודה, אני כבר מראיין את ראש הממשלה - ראיון בלעדי, ערב יום הזיכרון. אני לא יודע להסביר את זה הגיונית. אין לזה הסבר הגיוני גם היום מלבד שבורא עולם החליט לגעת בי בתקופה הזאת".
איך הוא התייחס אליך בראיון?
"בכבוד. איך אני רואה את הראיון הזה היום? על הפנים, מבחינה מקצועית. באתי עם כרטיסיות, מקריא שאלות, במקום לחקור אותו. יותר מדי יראת כבוד. הוא ראש ממשלה, צריך לכבד, אבל היום כשאני רואה ראיונות שלי - גם איתו בפעמים הבאות - הם היו יותר טובים".
אחרי השבעה באוקטובר אתה מעביר ביקורת על ביבי. איך מגיבים בלשכתו?
"נתניהו עדיין מרגיש שערוץ 14 זה ערוץ הבית, ערוץ שהוא אמור להיות בטוח בו. יש בינינו הערכה הדדית וכבוד הדדי, ואני תמיד משתדל שהביקורת תהיה עניינית. היא אף פעם לא פרסונלית נגד נתניהו. היא תמיד עניינית על אופן קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל. מעולם לא קיבלתי מהערוץ הנחיה לא לעשות דבר כזה. יש לי חופש עיתונאי מלא".
"היו פעמים שהוא רצה להסביר, והקשבתי בקשב רב. זה לא שינה את הביקורת שלי אחר כך, אבל ספציפית נקודתית, אם מאוד התעצבנתי למה לא חוזרים לתמרון או למה לא מחסלים מישהו, לפעמים ראש הממשלה יודע אלפי דברים יותר ממני. אז אמרתי אוקיי, לא חשבתי על זה בהיבט המקצועי".
מה האחריות של נתניהו לשבעה באוקטובר?
"יש שתי תקלות מרכזיות - מה שקרה ברצועת עזה מאז הגירוש מגוש קטיף, ומה שקרה בלילה השישה עד השבעה באוקטובר. על מה שקרה ספציפית בלילה שישה באוקטובר, אי אפשר להאשים את נתניהו כי הוא לא ידע. אף אחד לא עדכן אותו. אבל מה שקרה עשרים שנה אחורה? נתניהו הוא גדול האחראים. הוא וכל מי שהיה ראש ממשלה בתקופה הזאת".
"בעולם האוטופי שלי, כל מי שהיה ראש ממשלה, שר ביטחון, ראש שב"כ, רמטכ"ל, אלוף פיקוד דרום בשני העשורים האחרונים - אסור לו יותר להחזיק במשרה ציבורית. על הטבח הזה הנוראי, כולם הביתה. אבל אני לא מקבל שהמנהיגים באופוזיציה שהיו ראש ממשלה ושר ביטחון יגידו לנתניהו "אתה לא לגיטימי ואנחנו כן". לכו כולכם הביתה".
בואו נדבר על הגירושים הטריים שלך. איך המלחמה השפיעה על הנישואין?
"מלחמה השפיעה - הטלטלות הרגשיות האישיות שעברתי. איך אפשר שלא? אתה שומע כל יום אסונות, מוות, פטירות, חטופים. היא קיבלה מעלל עצבני לחוץ שעובד 24/7. שעתיים בלילה - קום, לצאת לעבודה. איך אפשר שלא להביא תסכולים? אני מבין אותה. אתה מתחתן, אתה צריך להיות בעל, אתה צריך להיות איש משפחה, אתה צריך לחזור כל יום ב-10 ולצאת ב-6-7 בבוקר ולצפות שהכל יהיה בסדר. אתה צריך לעבוד על זה".
למה התגרשתם?
"בסופו של דבר, כשהגענו למצב של גירושים - התגרשנו כשאנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, וזה הכי קשה שיש. ניסינו, דיברנו, ושוב ניסינו, ושוב דיברנו. בסופו של דבר אתה מסתכל באדם שאתה אוהב אותו ואתה אומר: "אני הבן אדם המתאים ביותר לעשות אותו מאושר?" וגם מסתכל על עצמך - אנחנו יכולים להיות הורים מספיק טובים ביחד? לאיזה בית הילדים יגדלו?".
למה אתה חושב שזה לא עבד?
"החוויה שלי מזוגיות של ההורים זו היתה שתיקה מעיקה בבית של שבועות, ריבים. אני לא זוכר חיוכים וצחוקים ושמחה מהבית שלי כילד. האמון שלי בבני אדם הוא לא גבוה, האמון שלי בתא משפחתי... אני עדיין חי את הילד שבין שני בתים, ההורים שלו לוקחים אותו, והורים שלו מתגרשים, ואז הוא מבין את הטלטלה שזה לוקח לו את כל החיים".
הייתה לך במורה שהתנכלה לך בתיכון?
"בכיתה י"א הייתה לי מחנכת שהחליטה לקחת אותי כפרויקט שלילי. היא הובילה עליי חרם מוחלט. הלכה לחברים הכי טובים שלי ואמרה להם למה לא לדבר איתי, למה לא לבוא איתי לטיולים. אני זוכר שעוד לפני שזה התחיל, היא באה ואמרה לי שאנחנו שני מזל אריה, ראש בראש, וזה הפך להיות קרב של מי מנהל את הכיתה".
"היא הייתה חילונית לגמרי, אני מסורתי, מוציא חבילת כיפות מהתיק שלי בשיעורי תנ"ך ומחלק לבנים. כשיש ויכוח אידיאולוגי או מזכירים סיפורים של פיגועים בירושלים, אני יודע לבוא ולהגיד מה שיש לי. היא לא ראתה את זה בעין טובה. במשך חודשיים היא התעלמה ממני, אוויר, אני לא קיים".
איך זה הסתיים?
"זה הגיע לקו שבר יום אחד כשהלכנו לראות סרט במסגרת שיעור אמנות. יצאתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי אחד החברים שלי עם דמעות בעיניים. הוא אמר לי: "ילד, אני לא יכול יותר. כשאתה יצאת, היא אמרה שאם כשהיא חוזרת היא תראה שאנחנו יושבים ביחד, תיכנס בי". אמרתי "עד כאן", יצאתי החוצה, חלפתי על פניה במסדרון, היא שאלה "לאן אתה הולך?" ואז התפוצצתי. המנהל לקח אותי למחרת עם ההורים ואמר לי שתי אופציות: או שאתה עוזב את בית הספר ותלונות על המורה זה עניין שלכם, או שאתה עובר כיתה".
מה קרה איתה אחר כך?
"עד היום אני שומע עליה סיפורים לא טובים. היא עדיין מורה בגימנסיה. לא ניצלתי את מעמדי כעיתונאי כדי לפגוע בה ולסגור חשבונות. לא עשיתי שום דבר אקטיבי להחזיר בחיים. אבל היא לא ראויה להיות במערכת החינוך, ממש לא. וזה אומרים לא מעט תלמידים שלה".
"פעם, שנתיים אחרי שעזבתי את בית הספר, ביום כיפור בצומת הבנקים בירושלים, מגיעים אליי חבורה של בנים קטנים ממני בשנתיים. הם אומרים לי: "תגיד, למה היא שונאת אותך?" אמרתי: "מאיפה הבאתם את זה?" הם ענו: "היינו איתה בטיסה לפולין ושאלנו אותה למה היא שונאת אותנו, ואמרנו שאנחנו מרגישים שהיא שונאת אותנו. היא אמרה: 'מעולם לא שנאתי שום תלמיד שלי מלבד הלל ביטון רוזן'".
מה אתה אומר לה היום?
"אם היא צופה בנו עכשיו - שתתבייש".
לאחר המתקפה הישראלית על איראן, חזר ביטון רוזן לפודקאסט של אבי שושן כדי לעדכן את התמונה ולהסביר איך המלחמה עם איראן שינתה את הנרטיב של נתניהו ואת תחושת הביטחון של הישראלים.
איך המלחמה עם איראן שינתה את התמונה?
"זה תיקון עצום ביחס למה שקרה בשבעה באוקטובר. קודם כל עבור חיל האוויר ברמה האישית - כשאתה רואה את אנשי חיל האוויר, במיוחד את הבכירים שקיבלו את ההחלטות, אתה רואה אותם זוקפים קומה. גם כמונו, כמו עם ישראל. באחת הפגישות שהיו לי ימים לאחר המתקפה, ביקשתי להגיד למפקד חיל האוויר, לראש אמ"ן ולרמטכ"ל - תודה על זה שהם החזירו את תחושת הביטחון לי ולמשפחה שלי לחיות בארץ ישראל".
זה היה קשה לך להגיד תודה?
"זה היה קשה להחזיר את תחושת הביטחון. אני הייתי פה בימים שאחרי שבעה באוקטובר, ימים ארוכים, פחד קיומי. כאילו עוד רגע לא תהיה לי מדינה. הגאווה נפגעה. אין יותר גאה ממני ללכת היום ברחובות ישראל ולהרים את הראש. ואני יודע שגם אם אני מסתכל עכשיו למישהו שהוא האויב שלי בעיניים, כמו שיצא לי באחת הכתבות ללכת ולראות מחבלי נוכבה בלב עזה, אני יודע היום שהוא יודע שהקנינו אותם שוק על ירח, שביטאנו אותם".
איך המלחמה עם איראן משנה את הנרטיב של ביבי?
"הבן אדם בנה קריירה על איראן. אתה זוכר כמה צחקו עליו? "יאללה, שוב צריך לחכות לאיראני הזה". שכל פעם הולך לאו"ם ומציין קווים אדומים, והייתה ביקורת מאוד גדולה גם בקרב מערכת הביטחון. עכשיו ראיתי את ציון, סגן ראש המטה לשעבר, שאמר "ביבי המציא את האיום הקיומי", אז מסתבר שלא. איראן באמת הייתה איום קיומי עלינו. אנחנו הגענו לשם שהיא כבר הייתה על הצוואר".
עד כמה היינו קרובים לאסון?
"ברמה שבלחיצת כפתור הם תכננו לשגר עלינו למעלה מ-500 טילים בליסטיים. אני חושב שהמטחים הכי רחבים והכי גדולים שהיו באזור הם באזור ה-50 במלחמה שעברנו. תאר לך מה זה פי עשרה. תאר לך מה הם רצו לעשות לנו. אני מדבר על לעשות שבעה באוקטובר באמצעות טילים בליסטיים".
אבל עדיין אפשר לקרוא לו שומר ביטחון ישראל כשבקדנציה שלו הייתה השבעה באוקטובר?
"אני שוב אומר - הוא כראש ממשלת ישראל אחראי, כמו כל הממשלה ובטח כל הדרג הביטחוני, למה שקרה בשבעה באוקטובר. אי אפשר לברוח מזה. אבל האשמה, לדעתי, מכיוון שאף אחד לא עדכן אותו ולא דיבר איתו, אי אפשר להגיד לו שאתה האשם העיקרי".
הנרטיב הזה יתפוס?
"תלוי אצל מי. אני חושב שרוב עם ישראל באמת מבין את היכולות ואת הגדולה של נתניהו. גם מי שלא אוהב אותו ברמה האישית מבין שיש כאן מנהיג בקליבר אחר. אין לנו כאלה".