בבחינה עניינית, הצעת החוק של גלית דיסטל-אטבריאן לסגירת חטיבת החדשות של תאגיד השידור הציבורי היא הצעה טובה. אולי היא מקודמת בנתיבים בעייתיים, ממניעים לא ראויים ועל ידי אנשים "לא נכונים", וסביר שסיכוייה לעבור קלושים - אבל צריך לשקול אותה לגופה. המדינה לא יכולה ולא צריכה לשדר חדשות.
הייעוץ המשפטי לממשלה מתנגד להצעה וטוען ש"הצעת החוק פוגעת בזכויות היסוד לחופש הביטוי, חופש העיתונות... ההצעה צפויה לשבש באופן יסודי את מפת התקשורת בישראל ולהעלים ממנה את 'הקול' הציבורי - קול מרכזי וייחודי המציע לאזרח תוכן אקטואלי חף מהטיות מסחריות ופוליטיות".
מעניין אם היועמ"שית ואנשיה יושבים בערב וצופים בחדשות כאן, כי רוב גורף של הציבור לא עושה זאת, פרט ל־3.5% רייטינג, דלים ביותר, שמשקפים חוסר אמון מוחלט והיעדר חיבור בסיסי של קהל הצופים לשידורים החדשותיים. לצורך השוואה, לחדשות 13 יש יותר צופים, וערוץ 14, בפרק זמן קצר יחסית, מיצב את עצמו כמהדורה השנייה הנצפית בישראל. בראש הטבלה, כרגיל, חדשות 12.
מעבר לעניין הפעוט של כישלון ברייטינג, הטענה שחדשות כאן 11 מאוזנות אינה נכונה. בכלל, בעידן שבו כל מגיש מזוהה עם תפיסת עולם, וכל כתב מגיע עם אג'נדה סדורה, היומרה לטעון שמהדורה שקולה ומאוזנת אינה במקומה. מה עוד שעובדי חטיבת החדשות של כאן 11 בטלוויזיה הם עובדי מדינה שאינם צריכים להוכיח דבר. לא עמידה ביעדים, לא יכולות ולא הצלחות.
לדוגמה, בערב שבת מתגודדים סביב השולחן באולפן של "חדשות שישי" מגוון עיתונאים מכל גוני הקשת הפוליטית שמתנגדת לממשלה, מכרמלה מנשה דרך שאול אמסטרדמסקי ועד המנחה מואב ורדי.
אמסטרדמסקי עצמו אינו רק עיתונאי ופרשן, הוא גם דעתן. למעשה, הוא הפך לתאגיד בתוך התאגיד. הוא משדר, מנחה, מתארח ומארח, ברדיו ובטלוויזיה, כאן, שם ובכל מקום.
בעבר הלא רחוק ניבא בשידור, באופן שקול ומאוזן את הדברים הבאים: "אם נתניהו לא מבין שהוא סיים את תפקידו ההיסטורי בספר הימים של מדינת ישראל, יש לו בעיה קשה בהבנת המציאות. האיש הזה לא יוכל להראות את פרצופו... אין שום צ'אנס שהוא יוכל להמשיך בציבוריות הישראלית". נתניהו עדיין מראה את פרצופו, ובאורח פלא, למרות התחזית השגויה שלא התממשה, שאול נשאר בפרשנות ובהגשה.
הבעיה של אמסטרדמסקי אינה ההימור הלא נכון. זה קורה. הבעיה היא עם הביטחון העצמי המופרז. ארשת החשיבות המתעליינת, היומרה להעמיד את עצמו מחוץ לסיטואציה, כאילו הוא יודע משהו שאנחנו לא. הוא ניצב לכאורה מעל ההמון ובאדיבותו מנתח עבורנו, על בסיס חוסר מידע והיעדר נתונים, את העתיד הקרוב מאוד.
ההתרחשויות במזרח התיכון כל כך כאוטיות, מטלטלות ובלתי צפויות, שלהעריך בהחלטיות מה הולך לקרות ברמה של רבע צעד קדימה זו כבר יהירות מהולה בחוסר תבונה. כעובד תאגיד השידור, שאמור לשרת את כלל הציבור, אפילו את תומכי נתניהו רחמנא ליצלן, נראה שאמסטרדמסקי חוטא לתפקידו.
צריך לומר בכנות, מדובר באחד המגישים החביבים ביותר על המסך, אין ספק. הוא חינני, עוקצני, בעל חוש הומור, עם יכולת נדירה לפשט ולשעשע נושאים כבדים, כמו כלכלה, דיור ויוקר מחיה. אולם גם גישתו הקלילה לא הצליחה להביא את הבשורה.
לפני כשלושה חודשים אמסטרדמסקי הוביל את "מתחת לבלטות", סדרה שהביאה 4% רייטינג וקיבלה את נתח הצפייה הדל ביותר בערבים שבהם שודרה. אם היה משדר אותה בגוף פרטי, תחרותי, מקצועי וענייני, סביר להניח שהיה צריך לשאת בתוצאות ההפסד. להסיק מסקנות. ובקיצור, לפני שאתה דורש מאחרים שנכשלו לעשות חשבון נפש, דרוש מעצמך.
תוכנית נוספת של אמסטרדמסקי, שהיא "הכרחית לדמוקרטיה, לחופש הביטוי ולקול מאוזן וייחודי", שאם לא תשודר היא "תשבש באופן יסודי את מפת התקשורת בישראל" - נקראת "מקורב לצלחת". כאן המנחה החביב יוצא לשווקים ברחבי המדינה, טועם ומצלם, מגרגר ומשדר.
הטיעון נגד חטיבת החדשות הוא לא שהם עושים עבודה לא טובה (הם עושים עבודה טובה) וגם לא אם הציבור צופה בשידורים (הוא לא). אף אחד לא טען שהעובדים, השדרים והכתבים אינם מקצועיים (כי רובם בהחלט כן) - אבן הבוחן לשידוריהם היא אחת: האם הם הכרחיים לדמוקרטיה, לחופש הביטוי ולקול מאוזן, שבלעדיו חופש הדיבור ייפגע?
התשובה היא חד־משמעית לא. ההוכחה קלה: מהדורת החדשות המקצועית ביותר, תוכנית התחקירים הטובה ביותר והסאטירה האפקטיבית ביותר משודרות בגוף תקשורת אחר.
אדם רוצה לבלוט. שיראו אותו. שיתייחסו אליו. האדם רוצה מקום. משווע ללייק. שמח על כל שייר. אולם, כידוע, לא כל סטטוס מוצא את מקומו במרחב הקיברנטי, נתיב ההצלחה הוא צר, לכן המצייץ חייב להיות מדויק וייחודי. בתקופה האחרונה עקבתי אחרי מערכת ההפעלה של שי גולדשטיין והרכבתי את המדריך השלם לחזרה לעניינים בעשרה ציוצים:
1 - זהה את הקונצנזוס.
הסתכל לאן הולך הזרם. למשל המחאה. ציבור אדיר מלא להט, אמונה ופאתוס חרד לגורל המדינה, יוצא להפגין על עתידו ־ לכן הוא יעד טוב למתקפה. או אדיר מילר, הוא מצחיק הוא מצליח, הוא אהוב ־ יהיה נהדר להיכנס בו. גם תנועת המי טו, למה כולם מרוצים ממנה כל כך? ההתחממות הגלובלית, המִחזור. אלה זמנים טובים לחשוב הפוך. הפונדקאות, שמאפשרת לנשים ולגברים להפוך להורים. נועה קירל, שהפכה סמל לעוצמה נשית צעירה ומוצלחת. מבחינתך ־ כל קונצנזוס ביג'י יומו, לכן:
2 - תקוף מילולית כל הסכמה כללית.
הכן טיעונים פשוטים ומובנים שמסבירים כולם טועים. כתוב על אחרים מדומיינים תוך שימוש ב"הם חושבים ש...", "אתם אולי מאמינים ב...". אין צורך באידיאולוגיה סדורה, אלא במקבץ דעות חתרניות. למשל, "אתם חושבים שאתם מצילים את הדמוקרטיה? אז אתם צבועים".
או "אדיר מילר מצחיק אתכם? הוא מיזוגין שצוחק על נשים שכולן נודניקיות תלותיות, שרק רוצות להציק לגבר האומלל". או "למה אתם לא מתייחסים לדיירת סתיו ב'האח הגדול', שעוברת חרם נורא? איפה אתן הנשים? מי טו בתחת שלי".
חשוב לציין, הדרך לציוץ המושלם מחייבת להתעלם מקונטקסט וממורכבות של סיטואציות. המפגינים מאמינים, הדיירים מחרימים, ואתה נישא על כנפי השיתופים. "החזאים אומרים לכם שזה החום הכי גדול? הם משקרים". כל תחום דעת הוא יעד ללעג. כל תיאוריה ראויה לניפוץ וריסוק. הופעה של נועה קירל בפארק שהופכת לאירוע עממי ־ אתה תכריז על יום אבל לאומי.
"כל מה שנועה קירל יודעת לעשות זה לפתוח רגליים. היא בובה שעושה מה שאומרים לה. שתתבייש היא והמשפחה שלה". כעת, הדעות מוכנות לשיגור. ארוז אותן עם סימני קריאה מסודרים בשורה, מבוהלים ובטוחים בעצמם, ארגן אותם ל־200 תווים ותתחיל לשגר.
3 - שלב התגובות.
משום שבצד השני יש אנשים שאכפת להם, וחלקם לוקח את החיים ברצינות, קשה להם לשמוע ולקרוא פוסט נזעם על עניינים שהם בנפשם. הם באמת בעד הצלחתה של נועה קירל. המחאה מבחינתם היא מלחמה על החיים פה. החום מתיש אותם, תהליך הפונדקאות גאל אותם.
הם לא יכולים לתת לגל העכור לעבור מעליהם. לכן הם מגיבים בזעם, ואתה מוצא לחיים שלך טעם. הם יכתבו, "מה קרה לך? התחרפנת? מה יש לך שאתה יוצא נגד כל העולם? אדיר מילר הכי מצחיק בארץ! נועה קירל מדהימה! המחאה חשובה. חם לכולם! לא עשו סתם חרם על סתיו!".
כדרכן של רשתות, יבואו גם תגובות קיצוניות, כמו "צריך קצת תשומת לב אז התחלת לצייץ?", "עושה הכל כדי לקבל פינה בערוץ 14?", "אולי תנוח", "אולי תשתוק כבר", "עייפת", "התשת", "אתה מעצבן". בתגובה, זלזל בהם באלגנטיות: "לא, את!", ו"אתה ממש חכם", "ממש טיעון חזק" וכו'.
4 - עבור למגננה והתלונן על ההתקפות נגדך.
בעידן הרשתות וההכפשות, אתה הכי צודק כשמתקיפים אותך. כדאי להשתמש בגרמניה כמקור להשוואה, כשאתה משול ליהודים. "דווקא השבט הנאור הפלורליסטי מנסה להשתיק אותי", אפשר להוסיף גם "התל אביבי הפריבילגי" ועוד. "הם הכי גרועים, ואני לא רוצה להזכיר תקופות אפלות" או "דווקא מי שאמורים להיות הכי סבלניים, יוצא מהם רעל", "לא נותנים להביע דעות אחרות במקום הזה", וכו'.
5 - תיהנה.
בטוויטר ובפייסבוק, כמו בים, השלב השווה ביותר הוא כשאתה על הגל. שעה ארוכה ומתישה אתה סוחב את הגלשן בתוככי הים, נשכב עליו, מתאמץ לחתור לעומק, ממתין בסבלנות לרגע הנכון, וכשהוא מגיע, אתה קם, מתיישר לעמידה שפופה ורק אז רואה את השכר הקסום על המאמץ העצום.
אלה הרגעים היפים והקצרים שבשבילם הכל היה שווה. לפתע מתקשרים מ"פגוש את העיתונות" ואומרים לך, הדעות שלך מעניינות. בוא.
הציטוטים שהובאו כאן במירכאות אינם מדויקים אלא נכתבו ברוח הדברים.