הנה הסיפור: לפני כך וכך שנים נסקה בשמי הסניקרס נעל בשם ריבוק. בין שאר המותגים המוכרים זכתה ריבוק לנתוני מכירות נאים - לא עברה את נייקי, אבל בשוק הקשוח הצליחה להצליח ולא להיעלם. ההצלחה נמשכה כמה שנים, ריבוק עברה מספר גלגולים מסחריים עד שהחלה לדעוך.
לבסוף נמכרה ליזם שהחליט להרים אותה מהקרשים באופן לא קונבנציונלי: הוא מינה את שאקיל אוניל לנשיא החברה, את אלן אייברסון לסגן הנשיא, אמר להם: אתם גדלתם עמוק בספורט, קחו תקציב ותחזירו את ריבוק לחיים.
עד עכשיו הכל בסדר. ההחלטה למנות את השניים עסקית, גם אם השניים בעלי ניסיון רב יותר על הפרקט מאשר בעולם העסקי־ניהולי, אבל הכסף הוא של היזם, וזכותו לנהל אותו כרצונו. הבעיה כאן היא התיעוד הדוקומנטרי. לעיניו של הצופה, וגם לפיו, נדחפות כמויות מסחריות של תשדיר פרסום לריבוק. ריבוק פה, ריבוק שם, ביקורים בחנויות ריבוק ברחבי אמריקה, ישיבות הנהלה בענייני ריבוק, ושוב ריבוק ריבוק ריבוק, דיבורי וברבורי ותמונות ריבוק ריבוק ריבוק.
לא יהיה פרוע מדי להמר שלשאקיל יש קשר כלשהו לחברת ההפקה שצילמה את הדוקו המשעמם מאוד הזה. אולי הוא הבעלים של החברה, אולי חבר שלו הוא הבעלים. הוא אומנם שאקיל אוניל, וברור שאילו היה מתמנה לתפקיד, נגיד, חבר הכנסת משה סעדה, הסדרה לא הייתה מצולמת, אבל גם שאקיל אוניל הגדול לא יכול להרשות לעצמו להיות משעמם כל כך ולמכור את עצמו בזול כל כך. גם אם בסוף הוא מקבל מיליונים (שלגמרי לא חסרים לו).
התרעות פיקוד העורף