"הוא נראה כמו ילדה לסבית שהתחפשה", כתבו. "הוא בן חמש?", תהו אחרים. תוך שעות, הדמות האהובה הפכה שוב לכלי ניגוח - אבל הפעם על גבו של ילד אמיתי.
בעידן הריבוטים כל עיבוד מחדש לסיפור אהוב מלווה באכזבה קולקטיבית מובנית. תמיד יימצאו אלה שיטענו ש"הרסו להם את הילדות". אבל כשמדובר בליהוק ילדים לתפקידים אייקוניים, האכזבה הזו לובשת לעיתים צורה מכוערת במיוחד: בוז גלוי, עלבונות על מראה חיצוני, והאשמות מוזרות - כלפי ילדים שעדיין לא מלאו להם 13.
אפשר - ואף ראוי - לנהל שיח על בחירות אומנותיות, נאמנות לחומר המקור או איכות ההפקה. אבל ההתמקדות בילדים עצמם, באופן שבו הם "לא נראים כמו שדמיינו", מצביעה על תופעה רחבה יותר: תרבות רשת שבה ילדים הפכו לדמויות ציבוריות עוד לפני שבקושי התחילו להבין את משמעות המושג.
הציפייה שילד בשר ודם "ייראה בול כמו הארי פוטר", כאילו מדובר בשכפול, יוצרת דינמיקה בעייתית: הילד הוא לא עוד שחקן שמגלם תפקיד - הוא נבחן כאילו הוא אמור לייצג את דמיון הילדות של כל צופה וצופה, וכל סטייה מהזיכרון הקולקטיבי מתקבלת בקיתונות של כעס.
חשוב לזכור שגם שחקני הדור הראשון של הארי פוטר ספגו בתחילה ביקורת - אם כי בשיח תקשורתי שהיה פחות מתלהם מהרשתות החברתיות של היום. ההבדל? אז היו גבולות. היום כל משתמש עם מקלדת הופך לשופט, למבקר אופנה ולפסיכולוג בלתי מוסמך לילדים בני עשר.
הכינוי "תפוח אדמה עם עיניים גדולות מדי" הפך כמעט למטבע לשון עבור שונאים אנונימיים, שהתעקשו להפוך ילדה מוכשרת לבדיחה ויזואלית. עשרות תגובות התרכזו בשאלה “למה ליהקו מישהי שנראית ככה?” - כאילו שחקנית צעירה צריכה לעמוד בסטנדרט יופי מסוים ולא של רגש, עומק או נוכחות מסך.
המקרה של בלה רמזי מחדד עד כמה הקהל התרגל לראות ילדים ושחקנים צעירים לא כדמויות עגולות ומורכבות - אלא כפרודוקטים שמטרתם לספק פנטזיה. ברגע שהם סוטים מהדימוי שהקהל בנה לעצמו - הם נזרקים לכלבים. הבריונות כלפי שחקנים ילדים אולי מקבלת היום צורה מתוחכמת יותר, אבל התופעה עצמה ותיקה כמו הוליווד. בעבר לא היו אינסטגרם, טוויטר או ממים - אבל הלחץ היה שם תמיד, רק על גבי בעטיפות מבריקות של מגזינים וכותרות רכילות.
וכך, בעוד התרבות משתנה והפלטפורמות מתחלפות, המנגנון נשאר זהה: ילדים מתפרסמים מוקדם והופכים לדמויות ציבוריות לפני שפיתחו זהות עצמית. היום זה מם או תגובה מרושעת בטיקטוק. פעם זו הייתה כותרת על שער של מגזין. אבל התחושה - של ילד שגדל בתוך עין סערה ששופטת כל הבעה בפנים - נשארת זהה.
אז מה אפשר לעשות? קודם כול, לזכור שמדובר בילדים. ואם בכל זאת יש למישהו ביקורת על בחירת השחקנים - שיבוא בטענות למלהקים, לא ברור מה הילד אשם. ואם כבר כתבתם משהו - רצוי לנסח אותה כאילו הילד עצמו עלול לקרוא את זה, כי ברוב המקרים הוא אכן קורא. ובסופו של דבר, אולי הגיע הזמן לשאול את השאלה האמיתית: למה אנחנו ממשיכים לשחזר את אותם סיפורים, אם כל פעם מחדש נדמה לנו ששום דבר לא יכול להשתוות למה שכבר היה?
התרעות פיקוד העורף