אז מי בגד במי? נתניהו שעוזר לאויב בלי לקבל דבר? או יונית לוי שאומרת את האמת בפרצוף? ההתנפלות עליה היא לא ביטוי לפטריוטיזם. היא ביטוי לפחד, לבורות, לכל מה שמכוער ומקולקל באנושות. כי קל הרבה יותר לתקוף עיתונאית מאשר להתעמת עם כישלון מערכתי עמוק. קל להאשים את התקשורת מאשר להודות שהממשלה שבה אתה תומך נכשלה - ולא רק בלחימה, אלא בערכים הכי בסיסיים.
הרי מי שצועק עכשיו "זה מחליש אותנו בעולם", שוכח שהעולם כבר ראה. ראה הכל. לא צריך את יונית לוי בשביל שתגיד בקול שמדובר בכישלון מוסרי. אבל יונית כן עוזרת לעשות סדר מול בית המשפט בהאג שעושה החלטות הרות גורל למיטב בנינו שנלחמים בעזה, להבחין בין חיילים שמוסרים את נפשם לבין מדיניות ממשלתית שלא שומרת על מצפן מוסרי.
ומעל הכל מותר ורצוי להזדעזע מרעב. מותר להתחלחל מתמונות של ילדים חסרי ישע, במיוחד כשמדינה שחוותה בעצמה שואה. זה לא הופך אותך לבוגד, או דובר של ארגון טרור, זה הופך אותך לאדם. והחברה הישראלית - שאיבדה כל כך הרבה, איבדה גם את זה. את היכולת הפשוטה לרחם כי תחושת הנקם והשנאה כבר הורסת כל חלקה טובה ממה שהיינו פעם, עם מלומד, ערכי, מוסרי, אור במזרח התיכון. והניסיון של כל הניצים ותומכי הממשל להפוך את עצמנו לאותם אויבים ברבריים ואכזריים הוא נלוז ומזוויע.
אז יונית לוי לא אשמה. יונית לוי לא "דוברת חמאס". יונית לוי פשוט הייתה עיתונאית. כנה. אמיצה. מוסרית. בדיוק מה שכולנו היינו רוצים לראות בפריים טיים - במקום הפוזות הפוליטרוקים שחושבים שמי שלא תומך בממשלה, תומך באויב.
הכי מטריד, כשאדם כמו אבישי מתיה שכותב על מגישת חדשות מוסרית "מתחסדת" כי כאבה את כאב ילדים רעבים, זה כבר לא ימין. זה לא אידיאולוגיה. זו פשוט ריקנות ורשעות טהורה והגיע הזמן שנפסיק לפחד להגיד את זה. זה לא העיתונאים שאשמים, ולא משנה כמה תנסו להטיל אשמה על אחרים, אחרי שלמדתם את הטקטיקה מהמומחה בעניין, האשמה מוטלת אך ורק על ראש הממשלה.
התרעות פיקוד העורף