הצפייה במהדורת חדשות 12 מתנהלת כמעט תמיד בשני רבדים: גלוי וסמוי. הגלוי הוא התיאטרון היומי, על האגו המנופח של הפרסונות שמאיישות את הפאנל, המניירות, הנרטיבים, העקיצות והספינים שהפכו לחלק חשוב בהרבה מהמידע שמגיע אלינו דרך המהדורה.
הרובד הסמוי הוא המסקרן הרבה יותר. ברוב המקרים הפענוח שלו מתנהל בדיעבד ובינינו לבין עצמנו: למה אמרו לנו את מה שאמרו? לאן מנסים למשוך אותנו? מה האינטרס ומי מושך בחוטים?
הכתבה, שהוצגה כ"קולות שמעולם לא שמעתם מהאזור שבו צה"ל לא פעל בעזה", איימה לשבור לרגע את החומה שנבנתה בנווה אילן בינינו לבין המתרחש מעבר לגבול. אלא שכבר באופן שבו "נמכרה" במהדורות המוקדמות, ניכרה תחושה שאת הקולות והתמונות האלה כבר שמענו.
חשוב להדגיש כבר בשלב הזה: חמו הוא מהעיתונאים האמיצים במערכת חדשות 12. רק לפני כמה ימים הוא הפך שוב ל"אויב העם", רק מפני שהעז לציין ש"יש רעב בעזה וצריך להגיד את זה בקול רם, ברור וצלול". בדבריו הדגיש שהאחריות לרעב אינה רק על חמאס, אלא גם על ישראל שהובילה במעשיה למצב שבו אין אלטרנטיבה שלטונית לארגון הטרור. ממש לא עניין של מה בכך, לנוכח חלק מהדמויות שחולקות עימו את השולחן במהדורה, ייתכן שגם לא מול מנהליו ועורכיו.
המרואיינים סיפרו על ההשלמה עם המחסור בחשמל והתקווה למצוא מים - לא משנה אם מתוקים או מלוחים. הם סיפרו על מסעות של עשרות קילומטרים, תוך כדי סיכון חיים באתרי החלוקה, כדי להביא שק קמח הביתה. "או שתביא שק, או שתחזור לילדים שלך בתוך שק", סיפר אחד מהם.
אלה קולות שנמנעים מאיתנו כבר תקופה ארוכה מתוך החלטה מודעת. אם עד לפני כמה חודשים ניתן היה עדיין לגונן על ההחלטה הזאת, כבר תקופה שהיא מרגישה בלתי מקצועית בעליל. כאילו מישהו החליט עבורנו איזה דילמות מוסריות ראוי שנקיים ואיזה לא.
אלא שכאן מסתיים האתגור של מסך הברזל ומתחיל השירות שלו. המראות והקולות שחשף חמו (ולמען ההגינות - לא רק הוא) נראים כמו שידור חוזר של המעט שכן ראינו מעזה בשנתיים האחרונות. עזתים שמכים על חטא על שבעה באוקטובר, שמגדפים את חמאס, שמדברים על חלומם להגר, שמקוננים על חוסר התוחלת של החיים בעזה, שמכירים בעליונות של ישראל ובכך שהניסיון להרגיז אותה היה טעות טראגית.
אם זה נשמע מוכר, זה מפני שב-11 בנובמבר 2024, כשחמו נכנס לעזה עם כוחות צה"ל, הוא הביא קולות דומים. גם אז הוצגה הכתבה כ"עזה כפי שלא נשמעה מעולם", וגם אז הופיעו על המסך עזתים שמגדפים את ארגון הטרור ומעודדים את צה"ל להמשיך עד השמדתו.
בכלל, אין באמת צורך בסקרים כדי להגיע למסקנה שהלך הרוח בעזה שונה מזה שהוצג לנו. אנשים שבתיהם נחרבו, שבני משפחתם נהרגו, שחוו טראומות וצלקות שילוו אותם למשך כל חייהם, שהושפלו לצד בני משפחותיהם - לא יהיו שכנים טובים וכנועים. אנחנו יודעים את זה כי התחושות האלה היו כאן בשבעה באוקטובר, ולא נעלמו מאז, ולא, אין כאן כל כוונה להשוות בין המקרים.
המסקנה היחידה היא שילדים שגדלו לתוך מציאות של חורבן, לא יהפכו למקדמי שלום, לא יגישו את הלחי השנייה ורובם המכריע לא יעבור למדינה אפריקאית נידחת - לא משנה כמה יבטיחו לנו.
אפשר לשער השערות לגבי הכוח של חמו להכתיב את הקו במערכת, לעומת מה שהיא מוכנה לאפשר לו לסקר. בשורה התחתונה מה שהובא לעינינו ואוזנינו גרוע במידה רבה מההחלטה לא להראות לנו שום דבר. הטשטוש והבחירה המוקפדת בנרטיב אחד מובילים לפרשנות שגויה של המציאות, שמובילה בתורה לחוסר הבנה של מה העולם רואה שאנחנו לא. הכול כדי שרגע לפני עוד "דרמה" ב"רוקדים עם כוכבים", לא נידרש לעומס רגשי גדול מדי. כן, יכול להיות שיש רעב בעזה, אבל תראו איך הם הבינו את המסר. הם כבר לא יתעסקו איתנו יותר.
ובסופו של דבר זה התיאטרון כולו: התשובות לפלונטר ידועות, אבל עדיף להמשיך לנהל דיון מעגלי אין סופי ולדמיין שבעזה מחכים כולם לספינה שתיקח אותם הרחק מכאן. חברים, תודה.
התרעות פיקוד העורף