עזבו את הותר לפרסום - עם יד על הלב, הרי הותר לפרסום כבר לא כואב באותה מידה. כלומר כואב, בטח שכואב, אבל כמה אפשר לשאת את הכאב הזה, אז מתקשחים, עוטפים את הישראלי הקטן שבתוכנו בשריון שלא מאפשר כניסה לרעשים מבחוץ. הנה, רק בבוקר שבו מילים אלו נכתבות הותר לפרסום כי שני חיילים נוספים נהרגו ועוד אחד נפטר מפצעיו. לפני חודשיים הייתי מקופל יום שלם מהותר לפרסום כזה. היום אני מסיט את הראש הצידה. איך אפשר לחיות כאן אחרת בלי להשתגע, אם לא מפתחים עור של פיל?
איך אפשר שלא לצאת מהדעת כשרואים את האקרובטיקה הלא אנושית שמבצעים בניסיונות להשאיר את המשתמטים החרדים בממשלה? מתווכים יוצאים דחופים ימים ולילות, שר ביטחון ורמטכ"ל מוחלפים, יו"ר ועדת החוץ והביטחון מודח לטובת חנפן. ראיתם ולו פעם אחת למשל את אמסלם בעל הפה הגדול דופק על שולחן הממשלה בתביעה שישיבו את החטופים? את מירי רגב מוותרת על קפיצה לחו"ל לטובת דיון חשוב למענם?
הכל מתפרק מסביב. בריאות, כלכלה, פקקים, יוקר מחיה נוראי, שנאה רותחת כלפי האחר - ישראלי קם בבוקר וסובל. מיליונים מתעוררים כאן בבוקר ולא יכולים לשאת את האוויר מסביב. למה זה ככה? האם בין שלל תפקידיו של השלטון לא מוטל עליו גם לקיים חיים נסבלים בארץ הזאת? שלא לומר אפילו טובים? אז מה עושה הישראלי כדי לא לצאת מהדעת מהמדינה הדוחה הזאת שזורקים לו על הראש? הוא מתעלם. הוא מגדל שריון. מנסה לטמון את הראש בחול ולקוות ששבר מיירט לא ייפול בדיוק עליו. אחרת איך אפשר לחיות פה?
אז מה נהיה לו לישראלי? אז הוא מקבל שסק ב־25 שקל לקילו. אז הוא לא מחליף מערכת ישיבה בסלון - אולי בשנה הבאה. גם את המכונית הוא משאיר לעוד שנה־שנתיים. נתפס לו הגב, לישראלי? אז הוא מחכה ארבעה חודשים לתור לאורתופד בשתיים בלילה באשדוד. מילא, דווקא טוב בלילה. ככה לא יצטרך לעמוד שעה וחצי בפקק על כביש גהה.
כי מה רוצים ממר ישראלי, שיפסיק לנשום? הוא חייב למצוא דרך להתקיים בבית המשוגעים שבראו ובוראים לו מסביב. אז הוא אומר לעצמו: מה שאני רואה זה לא נכון, וממשיך ללכת בין הפגזים.
מתקשרים אליו מחברה שעורכת סקר בינלאומי, והוא אומר שישראל היא המקום היפה והמאושר ביותר עלי אדמות, וממשיך הלאה מבסוט. כלומר, אם הבן שלו לא נהרג או נחטף לעזה, שאז קצת קשה לו לטמון את הראש בחול, אבל מלבד אלה, לאחרונה עם ישראל ממשיך במצעדו העליז קדימה. עם ישראל חי, ביחד ננצח, ולא נניח למישהו או למשהו לפגום במצב הרוח הבהחלט מתקבל על הדעת שלנו.
ולתוך שלוות קהות החושים הזאת התפרץ ביום שישי שעבר אילן גרין בצעקות. לא נחמד, לא מעונב, לא מתנהג יפה כמו שמתנהגים בטלוויזיה, מתעלם מהניסיונות המקוממים של קושמרו, שלא תפס שלידיים שלו נפל אוצר תקשורתי, וניסה להרגיע את גרין הזועם, שלמרבה המזל לא ספר אותו והמשיך לצעוק.
ולא שמעו אותו. בתמימותי האמנתי שזה הדבר שאני מחכה לו. שזו נקודת השבירה שבה ישראל תתקומם ותפסיק להניח לשליטים לשפוך את דמה. קיוויתי שהצעקה של אילן גרין תתגלגל מקצה הארץ לקצה ותהפוך לשאגה גדולה שתסחוף אחריה מאות אלפים, מיליון, את כולנו, וזה לא קרה.
במוצאי שבת היה מעט רעש ברשתות, אחר כך גם זה נדם. התחיל השבוע החדש, שוב הותר לפרסום, שוב נהרגו לוחמים, ועם ישראל - כלומר שאר עם ישראל - חי. ביחד הוא מנצח. לא חשוב שאין את מי, אין את מה, העיקר שנראה לאויב מה זה ניצחון מוחלט.
הלוואי שהצעקות של אילן גרין יועילו. כי את הניצחון המוחלט השליטים משיגים בינתיים עלינו. מרוב צרות שנוחתות על הראש חדשות לבקרים, הישראלי, כדי לא להשתגע, מכריח את עצמו להיות אדיש. הישראלי הוא אלוף העולם בלנרמל. אירועים שבמדינות שפויות היו מוציאות המונים לרחובות עוברים לו מעל הראש. גם כשהורגים לו את הילדים הישראלי מנרמל. לא צפיתם ולא שמעתם את אילן גרין ביום שישי שעבר? רוצו לארכיון 12 וצפו בו. חובה. אנחנו קרובים־קרובים לשפת התהום.
התרעות פיקוד העורף