עמית סגל קיבל סקופ. אני קיבלתי בחילה | ניר קיפניס

בסך הכל כמה דקות של פרסומות הפרידו בין שני האייטמים בשני הערוצים השונים - החתרני והממלכתי. כמה דקות שבהן ניתנה רשות הדיבור לממשלה - ואולי גם לכך יש משמעות. מיד נדרש אליה, אבל קודם כל נציג את שני הנושאים.

נתחיל דווקא בשנייה: סגל נעלב כאשר מכנים אותו "שופר" או "עיתונאי חצר". כאשר הוא מתמודד עם הביקורת (כלומר, כשהוא לא מסתפק בחסימת המבקרים), הוא תומך את העלבון הזה בשורה של פרסומים לא מחמיאים אודות נתניהו ובביקורת שמתח עליו - ועודו מותח לפעמים.

לי אין כוונה להעליב את סגל, לכן אסתפק בלקבוע שלסגל יש מקורות מעולים בתוך לשכת ראש הממשלה (והוא אפילו לא צריך לממן אותם בכסף קטארי!), המקורות האלה מדליפים לו מידע יקר מפז, שהופך לכותרת שלרוב משרתת את האינטרס הפוליטי של ראש הממשלה. הדלפה היא כמובן אמצעי נפוץ (לא רק אצל סגל) להשגת מידע "מבפנים", אבל בשנים האחרונות נדמה שחל שיבוש קל במעמדה.

ניכוי במקור

העיתונאים של פעם היו מעין בלשים. הם בנו את הסיפורים הגדולים שלהם מחיטוט בפחי אשפה (ולא רק את יחסי הציבור שלהם), ניסיון לדובב עדים וכן, גם מקורות. השנים חלפו והיום כבר אין כמעט עיתונאים שעובדים תקופה ארוכה על סיפור. משום כך עלה מאוד ערכה של ההדלפה כמקור מידע. רק שלגורם המדליף יש אינטרס לא רק לחשוף את המידע, אלא להשיג משהו באמצעותו ובפח הזה נופל (בטעות או מרצון) לא רק סגל אלא גם רבים מהקולגות שלו.

עיתונאי אמיתי לא יכול להביא ידיעה מודלפת כהווייתה, אלא באופן ביקורתי. את זה סגל לא מקפיד לעשות. ואם כך הוא הדבר, מה מבדיל אותו מאותו כלי טקסי יהודי עתיק שתפקידו להדהד את הקולות?

למרות הביקורת דלעיל, הידיעה שהביא אתמול סגל מפי ראש הממשלה (כי אפשר להפסיק עם העמדות הפנים: אין "סביבת" ואין "לשכת", כשם שאין "מקור מדיני בכיר". יש אחד שעל פיו יישק דבר. כן, גם בנושא הקטארי) היא חשובה, דרמטית ממש: צה"ל מתכונן לכיבוש מהיר של הרצועה.

באופן די ביזארי, אם לסמוך על דיווחי הכתבים הצבאיים (ונזכיר שגם את דברי אלה, אחרי 7 באוקטובר, מומלץ לבלוע עם קורטוב של מלח), הידיעה שהודלפה לסגל לא הודלפה לרמטכ"ל... כלומר, בבוקר יישרו כולם קו (עניין מדאיג לכשעצמו) ולפיו (המשפט הבא אינו ציטוט אלא סיכום של רוח הדברים): "זמיר לא ייתן לצה"ל להיכנס למלכודת". אז מה? יכול להיות שנתניהו תדרך, גם אם בעקיפין, את העיתונאי השימושי שלו בדבר כיבוש עזה לפני שהוא תדרך את מפקד הצבא שלו?

נותיר את השאלה הזאת תלויה ועומדת באוויר ונעבור אל הפרוסה השנייה בכריך התקשורתי הזה, משה לדור. עמדותיו הניציות של לדור בנוגע להפיכה המשטרית ידועות. אם מאן דהו חושב שגלי בהרה מיארה היא יועצת משפטית לעומתית, לדור סבור שהיא לא תקיפה מספיק. אם מישהו מניח שבג"ץ נגוע באקטיביזם שיפוטי, לדור יעיד שאפשר שהוא צריך להיות מעורב יותר - וכך הלאה.

לדור אינו הנושא, אבל אם כבר נדרשתי למה שאני מפרש כעמדתו, אציין שלדעתי שנים ארוכות שבהן הציץ אל הקרביים של השחיתות במדינת ישראל, בכהנו כפרקליט המדינה, הפכו אותו ל"אחד שיודע". במקרה דנן, עד כמה המערכת הפוליטית רקובה. כלומר, אם מערכת המשפט זקוקה לרפורמה בדין, המערכת הפוליטית זקוקה לביעור חמץ.

אלא שהשורה התחתונה של לדור אמש לא הייתה משפטית אלא פוליטית. מקובל להניח, הוא אמר ובצדק, שנתניהו נכנע לסמוטריץ' ובן גביר כדי לשמר את הקואליציה שלו, את שלטונו.

עיתונאי אמיתי, כך על פי לדור, לו היה זוכה לשבת מול ראש הממשלה, היה מוכרח לשאול אותו האם הוא מקדם את מדיניותם לא מפני שהוא רוצה לשמר את הממשלה (שפה אפשר לפחות להבין את הרציונל, גם אם בזים לו) אלא האם הוא נכנע להם רק למראית עין בשעה שהם אלה שמקדמים את מדיניותו: "כופים" עליו לכאורה את המשך המלחמה, שדרושה לו למטרותיו שלו: התחמקות מוועדת חקירה ממלכתית, אי-התייצבות למשפטו בנימוקים כאילו-ביטחוניים ואולי אף, בעתיד, אי קיום בחירות במועדן (הרוביקון הישראלי).

זו אבחנה מדהימה, לא שגרתית ויש שיאמרו אולי אף קיצונית, אבל נסו לבחון את מדיניות הממשלה דרך הפריזמה הזאת ותראו איך הכל מסתדר.

לנתניהו, כך על פי לדור, אין שום בעיה לשמור על הקואליציה שלו גם דרך צירוף בני גנץ, למשל (הן אפילו לפיד הודיע שייתן לו רשת ביטחון, במידת הצורך). כלומר - הוא לא נסחט על ידי גורמי הימין הקיצוני שהפך לשרים, אלא נזקק להם כעלה תאנה ליישום מדיניותו הנפסדת תחת אצטלה שזו מדיניותם ושהוא הגורם הממתן, המבוגר האחראי.