בדיקת וואלה שפורסמה השבוע ניתחה את הסיקור החדשותי בטלוויזיה בחודשיים האחרונים וגילתה ש"התחושה" הייתה נכונה: מאות אייטמים על "קמפיין הרעב" בעזה שודרו בתקופה שנבדקה - רק בודדים מהם כללו התייחסות עיתונאית לסוגיה. כמעט אף אחד מהם לא בחן לעומק את המציאות בשטח, לא פנה למומחים הומניטריים, לא הציג נתונים, ולא שרטט את מפת הסיכון האזרחי בעזה.
הוא שולל מהם את אנושיותם והופך אותם לכתמים מרוחים ובלתי מזוהים - כדי שצופיו לא ייאלצו להביט בעיניהם ולדעת מה נעשה בשמם", כתב. גם אם מדובר בהחלטה של עורך זוטר, מדובר ברוח מפקד (או מפקדת) ברורים. מדובר, כאמור, בהחלטה.
צריך להבין, מאות תמונות קשות מגיעות למערכות החדשות בשבועות האחרונים מעזה: ילדים מורעבים, תורים ארוכים לסיוע הומניטרי, דיווחים חוזרים ונשנים על תמותת תינוקות ותנאים של רעב קיצוני. אך על אף שמדובר בתיעודים שזוכים להד בינלאומי ומעלים גלי מחאה במדינות רבות - בתקשורת הישראלית, המושג "רעב" מופיע בהקשר אחד כמעט בלעדי: האם זה שקרי (ספקנות היא כמובן תכונה מבורכת לכל עיתונאי.
אבל כדאי להיות גם ספקן לגבי הקמפיין הישראלי נגד "קמפיין ההרעבה" העזתי. כך יוצא שהצופה הישראלי מקבל את התמונה הקשה מעזה תחת פילטרים של "הסברה ישראלית" שמשמעותה היא "אין הרעבה", או שיש מעט רעבים וזו בכלל אשמה בלעדית של חמאס). במילים אחרות: התקשורת משתפת פעולה עם ההסתרה - בדיוק ההפך מהתפקיד של העיתונות - לחשוף.
נכון, לא כל דבר אפשר וצריך להראות, אבל להעלים? בהיעדר סיקור מאוזן, הישראלים אינם מבינים מדוע העולם מגיב כפי שהוא מגיב. עבורם, התמונות נראות תמיד כתעמולה. המונח "פייק ניוז" הפך כברירת מחדל. ובמובן הזה, יש לתקשורת הישראלית אחריות. האם באמת מתרחש רעב בעזה? האם הוא מלאכותי או תוצאה של קריסת מערכות אזרחיות? האם ישראל אחראית לו - או דווקא חמאס? אלו שאלות ראויות לדיון. אך הן כלל אינן נשאלות. התקשורת הישראלית לא מציגה תשובות - משום שהיא כלל לא מציגה שאלות. לכך אחראים מספר קטן מאד של אנשים - המנהלים הבכירים.
התרעות פיקוד העורף