1. להסתער על אזור 51 (Trainwreck: Storm Area 51)
הרשת סערה, מיליונים אישרו הגעה, ואנשים באמת הגיעו למדבר עם תחפושות של נארוטו ותקווה לפגוש חייזרים. נטפליקס מגישה את הסיפור הזה כמו שנטפליקס יודעת: ערוך היטב, קל לעיכול, ועם תחושת מבוכה כללית כלפי האנושות. מעניין? כן. מצחיק? בהחלט. שווה צפייה? תלוי אם אתם מאמינים שיש שם משהו.
2. הבן של סאם (Conversations with a Killer: The Son of Sam Tapes)
הקלטות שמובאות כאן, כולל ריאיון נדיר מ-1980, מנסות לשפוך אור על מוחו המעוות - ילד מאומץ, תחושת נטישה, "קולות פנימיים", בדידות. זה מסקרן, אבל גם מתסכל. ככל שהוא מדבר יותר, כך ברור שפשוט אין שום הסבר הגיוני או לא הגיוני. ברקוביץ' נשאר חידה. הסדרה עצמה ערוכה היטב, ומוסיפה נדבך נוסף לז'אנר דוקו הרוצחים, גם אם היא לא אומרת משהו שלא שמענו כבר.
3. הזיווג המושלם (The Perfect Match)
הסדרה הזו לא מחדשת כלום, אבל מספקת את מה שהיא מבטיחה: דרמה, דמעות, קנאה וריבים סביב בריכה. אם אתם צריכים תוכן שירגיע לכם את המוח ויתן תחושת עליונות מוסרית - זה בדיוק זה. לא אינטליגנטי במיוחד, או בכלל, אבל כנראה בדיוק מה שהמוח שלכם צריך בשביל לשים את עצמו על מיוט.
4. לא אמיתי (WWE: Unreal)
עוד דוקו על היאבקות. הפעם הכותרת מבטיחה חשיפה של האמת - אבל בפועל מדובר בעוד ניסיון לשכנע אותנו שהעולם הזה הוא לא פייק, שהכאבים אמיתיים, שהיריבויות אותנטיות, ושהכול זה לא טלנובלה בתחפושת. ובכן, זה כן. הדוקו מתמקד ברסלמניה ובמתאבקים מודרניים, מראיין כוכבים חדשים וישנים, ומנסה להסביר למה כל זה עדיין רלוונטי.
5. השנה שלי באוקספורד (My Oxford Year)
על הנייר זה נשמע כמו דרמת איכות מרגשת. בפועל זה מרגיש כמו פנטזיה רומנטית שכתבה תלמידת תיכון בחופשת קיץ: דיאלוגים קלישאתיים, סצנות דרמטיות מוגזמות וניסיון נואש לסחוט דמעות. הנופים מרהיבים - הסרט צולם במקומות האייקוניים ביותר של אוניברסיטת אוקספורד, כולל Bodleian Library ו-Magdalen College - אבל היופי של העיר לא מציל את הסרט מהכתיבה הדלה והמשחק הנוראי. העלילה צפויה יותר מטקס סיום תיכון בירוחם. למי שבא לו רומנטיקה מתקתקה עם כתיבה של מחברת בת 15 - זה בשבילכם.
התרעות פיקוד העורף