“אנשי הפצצה": הסרט שלא ישאיר אתכם אדישים

הירושימה בבוקר 7 באוגוסט הייתה חרבה לחלוטין - מספר עצום של בתים הרוסים, כבישים וגשרים מנותצים, בני אדם נגררים לאיטם בין החורבות. הניצולים המופיעים בסרט מתארים את רגע הפיצוץ כאור מסנוור שדהר לעברם ואחר כך השמיים חשכו. ימים אחר כך הקרינה עשתה שמות באלו שנותרו חיים. הם שוטטו כשרצועות עור הידלדלו מגופם, ומתו בזה אחר זה. תלמידי בית ספר הצטוו לחפור קברי המונים במגרשי הספורט בבית ספרם ולקבור בהם את המוני המתים, שמספרם גדל מדי יום.

המכה האמריקאית הייתה רצחנית ואכזרית. כמוה לא הייתה עד אז במלחמות העידן המודרני. וב־80 השנים שחלפו מאז יום ההפצצה נדונה שוב ושוב וספגה ביקורות נוקבות על חוסר האנושיות וחוסר הרחמים שבה. באופן אישי תמיד חשבתי שהייתה בהחלטה של הנשיא הארי טרומן להפציץ נקודה מכריעה שאי אפשר להתווכח איתה - אף חייל אמריקאי לא נהרג ולא נשרט.

אם היו האמריקאים מגלים חמלה או איפוק ובוחרים בדרך הקונבנציונלית של נחיתה בחופי האיים היפניים ולחימה של חודשים ארוכים עקובים מדם מול צבא הקיסר העיקש, היה עולמן של רבבות אמהות אמריקאיות חרב, ובחשבון אפילו של חיי לוחם אמריקאי אחד מול כל חיי ההרוגים בהירושימה, מנקודת המבט של האם האמריקאית - הטלת הפצצה הייתה הרבה יותר ממוצדקת.

הסרט מגלה כי גם ליפנים עצמם היה חלק באסון הנורא שנחת על ראשם. שלושה ימים לפני הטלת הפצצה פיזרו האמריקאים מעל הירושימה כרוזים המזהירים את התושבים לנטוש את עירם מכיוון שעומד ליפול עליה נשק רב־עוצמה. מרבית התושבים התעלמו והביאו על עצמם את האסון. גם לאווילות ההנהגה היפנית יש חלק במוות ההמוני. אפילו אחרי הטלת הפצצה על הירושימה סירבה ההנהגה היפנית להיכנע ונזקקה לעוד “שכנוע" אכזר בדמות פצצת אטום נוספת שהוטלה על נגסאקי, שרק לאחריה ניאותו סוף־סוף היפנים להרים ידיים.