אלא שכאן טמונה הבעיה: לא מדובר בידיעה עיתונאית שהושגה ביוזמה ובתחקיר, אלא בהדלפה מתוזמרת היטב. בלשכת נתניהו יודעים היטב שליאל נהנית מחשיפה רחבה ואמון של צופים מכל גווני הקשת הפוליטית שלא רואים ערוץ 14, ולכן היא ערוץ הפצה אידיאלי. זה אולי מצוין עבור ראש הממשלה, אבל זה רע מאוד עבור הציבור. כי במקום לשמוע ישירות מנתניהו, לשאול אותו שאלות קשות ולדרוש תשובות - אנחנו מקבלים "דיווח בלעדי" שעוקף את חובתו לתת דין וחשבון, ומאפשר חבל הצלה לנתניהו לחמוק משאלות הרות גורל.
עיתונות אמיתית אינה מסתפקת בלהיות צינור. היא לא "משפררת" הודעות רשמיות כאילו היו אייטמים צהובים על זוגיות חדשה. היא נועדה לשאול, להטיל ספק, להציב סימני שאלה ולא סימני קריאה, בייחוד בזמנים קריטיים כאלה, כשחיי אדם מונחים על הכף וההשלכות המדיניות עלולות להיות פגיעה לדורות. האחריות של הכתבים המדיניים היא לדרוש מהמנהיגים לצאת לציבור בעצמם, לא לשמש עבורם מערכת יחסי ציבור.
דווקא עכשיו, כשהמתיחות בשיאה והחלטות מתקבלות בחדרים סגורים, מצופה מהעיתונאים, ובייחוד מאלו שמובילים את השיח, להפסיק לרדוף אחרי כותרות "פרסום ראשון" שמלטפות את האגו המקצועי, ולבחור באחריות ציבורית.
זה לא הזמן לציוצים שמוגשים חמים מהלשכה. זה הזמן לשאול, למה לא מתקיימת מסיבת עיתונאים? למה נתניהו לא מתייצב מול המצלמות, מתאר את הסיכונים, מסביר את ההיגיון האסטרטגי ומוכן להיתקל בשאלות קשות? למשל, מה יעלה בגורל החטופים, מה הסיכונים לחיילים שלנו, כמה זמן כל ייקח וכמה זה יעלה מכספי משלם המיסים? האם נצטרך לממן עכשיו אוכלוסייה של שני מיליון פלסטינים בעזה? מה המחיר שנשלם במדיניות החוץ, כמו האמברגו נשק שנחתם הבוקר מגרמניה ומדינות נוספות שמצטרפות לאור ההחלטה של הקבינט על כיבוש הרצועה?
הציבור לא צריך עוד דוברות במסווה של עיתונות. הציבור צריך תשובות. התשובות לא מתקבלות מציוצים ולא מדיווחים ראשוניים - הן מתקבלות ממנהיג שקיבל החלטות קיצוניות ועומד מול הציבור, מסביר, מבהיר ומוכן לקבל אחריות.
הייתי מצפה מהכתבת המדינית לגלות יותר אחריות דווקא בזמנים כאלה רגישים ונפיצים. דפנה ליאל, יכול להיות שהבוקר קיבלת "פרסום ראשון", אבל מה שהציבור קיבל זה בעיקר תזכורת עצובה עד כמה התקשורת המרכזית שלנו לעיתים שוכחת את תפקידה האמיתי - ועד כמה נתניהו ממשיך לברוח מהאחריות הציבורית שלו.
התרעות פיקוד העורף