שלבים, יעדים, עיר עזה תחילה, אבל שום מענה מראש הממשלה לשאלות הבוערות בזמן רגיש ובהחלטה דרמטית כזו. מה יעלה בגורל החטופים? מה המחיר הכבד שנשלם בחיי החיילים שלנו? לא על ההשלכות המדיניות והבין לאומיות. לא על העלות הכלכלית ומי ישלם מכיסו על שני מיליון פלסטינים שנמצאים בשטח תחת שליטת ישראל, אם תתקבל החלטה להישאר שם ולהקים התנחלויות, או מדובר בכיבוש עד עסקה. הציבור נותר בחושך, והתחושה היא שהאור היחיד שאנחנו מקבלים מגיע מהדלפות מתוך הקבינט ומגופי התקשורת.
מדברי צחי הנגבי נזכרתי במשפט שאומר "אין להאמין למראה עיניים". צחי הנגבי, שהבעת פניו תמיד נראית אטומה וחסרת רגש ומדבר בטון מנוכר, לפתע הביע רגש וחמלה ודיבר בשמי ובשם רוב העם, ובעצם גנב את המילים שאני התכוונתי להגיד: "אני לא מתכוון לוותר על הצלת החטופים, איך אפשר ללכת למהלך שיסכן כפי שטוען הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו את החטופים, אחרי שראינו את מראות הזוועה של אביתר ורום שהזכירו מוזלמנים מהשואה?". בהחלט תפנית מעניינת מצד צחי הנגבי שאף הראה תושייה ואומץ והתנגד לשליט, ועל זה מגיע לו שאפו ענק.
אלא שהציניות בועטת מתמיד, הרי זה אותו דרעי שמקדם את "חוק ההשתמטות", שמטרתו להחריג מגיוס את הציבור שמהווה כוח גיוס משמעותי. מצד אחד הוא מצטייר כלוחם למען חיי חיילים וחטופים, מצד שני פועל להחליש את הצבא.
במילים אחרות, ארגון פקקטה קטן כמו חמאס, למרות כל העוצמה הצבאית שלנו, הראה לנו מהיכן משתין הדג, וזה כבר קרה בשבעה באוקטובר כשהוא עשה מהלך של חטיפת אנשים וקיבל קלף מנצח, שבעטיו הוא זה שניצח ניצחון מוחלט ואנחנו באותו יום ממש הובסנו, כך שכל הדיבורים על שאנחנו "כפסע" הם כמו חול ואין מה לאכול. "ניצחון מוחלט" הוא עורבא פרח, הוא לא יהיה כי כבר נוצחנו באותו יום ארור, אותו יום של החטיפה, שבעצם האקט הזה, אם נשווה את זה למשחק שח - חמאס אז הכריז על מט, מהלך שמאיים על המלך של המשחק שנמצא בסכנה ואין מצב להצילו.
ובסוף, למרות הכול, נתניהו בחר להישען דווקא על שלישיית המוסקטרים, אלה שלא חוו קרב בחייהם, ולקבל מהם החלטות על חיי חיילים בשטח ועל חיי החטופים שלנו. מולו עמדו בכירי מערכת הביטחון, מתנגדים חד-משמעית, והוא בחר להתעלם מהקולות המקצועיים.
האבסורד זועק לשמיים: בכירי הביטחון, אלה שאחראים בפועל על חיי החיילים והחטופים מתנגדים נחרצות, אך ראש הממשלה מקבל החלטה בהתאם לרצון של סמוטריץ', בן גביר וסטרוק. אלא שבסופו של יום, כך טען פלג, מדובר בממשלה שהיא כת ביביסטית המיישמת את רצון השליט. ויום אחד, כשייפתחו פרוטוקולי הדיונים, יתברר שההחלטות ההרסניות ביותר כמו כיבו שהרצועה, התקבלו בדיוק כפי שביקש אדם אחד, בנימין נתניהו.
מה נותר לנו? טעם מר בגרון, תחושת חוסר אונים והבנה שבזמן שבכירים מהמערכת הביטחונית צועקים אזהרות, ההגה נמצא בידיים של פוליטיקאים עם אג'נדות משיחיות קיצוניות אחרות לגמרי. אין כאן אסטרטגיה, יש כאן פוליטיקה עטופה בסיסמאות. והמחיר, כרגיל, ישולם בחיי אדם, בכסף ובאובדן אמון.
ביבי מתמודד עם מצב מורכב, שבו למעשה מדשדשים בעזה כדי לשמור על חיי החטופים, מה שמונע ממנו להביא "ניצחון" חד וברור, בלי חטופים ושקט ביטחוני מהיר. לכן, לדבריה של וייס, נתניהו בחר ללכת על כל הקופה, גם אם זה אומר סיכון מוחלט לחטופים ולחיילים, הכול כדי לספק לטראמפ תוצאה מהירה ודרמטית, שמותירה רושם של שליטה וניצחון.
התרעות פיקוד העורף