העונה החדשה של תוכניתו של חנוך דאום, שמשודרת בכאן 11 ובכאן BOX, עלתה ב־22 ביולי. בתוכנית דאום פורץ את גבולות הפוליטיקלי קורקט ומחפש מה מצחיק בחיים, גם אם מדובר בחיים שכרוכים בקושי גדול. בכל פרק הוא יוצא לחופשה עם ארבעה אנשים שלהם מכנה משותף: לקות כלשהי או השתייכות לקבוצת מיעוט. דאום מנהל עם אורחיו שיחות עומק במהלך החופשה ושומע איך נראים חייהם בעיניהם. הפרק בנושא אנורקסיה ישודר ב־26 באוגוסט.
הפרעת אכילה תחרותית
שלו, בת 28 מקריית ים, היא יוצרת תוכן, מרצה בנושא הפרעות אכילה ואהבה עצמית ומורה לבלט. שלו החליטה להשתתף בתוכנית כדי לסייע לאחרים. "כמי שהחלימה מהפרעת אכילה קשה ביותר, היום אני מושיטה יד ומסייעת לנערות, נערים, נשים וגברים שחווים אותו הדבר. עוזרת להם להבין שיש מזור ושאפשר לצאת ממשברים", היא מסבירה.
"אני רוצה להראות שיש אור בקצה המנהרה. זכיתי בחיים שלי במתנה. הייתי דקה מדום לב, עם רגל אחת בעולם הבא. שלוש שנים צללתי לאנורקסיה קשה ביותר. ברגע אחד של חסד ניתנו לי החיים במתנה, ומאותו רגע אני מרגישה שיש ייעוד בחיים שלי: לקבל את עצמי כמו שאני ולהנחיל את זה גם לאחרים. אם אני יכולה לתת למישהי את התקווה שאפשר לצאת מהתהום, עשיתי את שלי. אני לא באה להציג איזו תרופת פלא. אני לא גיבור־על, אלא גיבורה מעצם היותי בן אדם שמתמודד וחושף את ההתמודדות שלו".
"כשפנו אליי מההפקה, זה היה בתקופה שבה בדיוק סיימתי את הטיפול באנורקסיה והרגשתי שאני מספיק חזקה לעמוד בזה, לשתף בתהליך", אומרת בן שחר, בת 26, מרמת גן, שעוסקת בתחום המוזיקה וגם עובדת כבריסטה. "הרגשתי שאני יכולה להשפיע על בנות אחרות. להראות להן שאפשר לצאת מהמחלה הזו, שאפשר להחלים. מגיל 21 אני בטיפולים ובניסיונות להחלים. עברתי דרך מאוד ארוכה".
"הייתי ילדה מאוד ביישנית וסגורה. לא הרגשתי שאני מסוגלת לדבר על ההתמודדות עם האנורקסיה ועל הפוסט־טראומה. בתקופת הטיפול הבנתי שלדבר וגם לשיר זה חלק מתהליך ההחלמה. בצילומי התוכנית הרגשתי נוח מול המצלמה, למרות שזה לא היה קל. זה היה מאוד חושפני, בעיקר לאכול מול המצלמה עם החברים. הפרעת אכילה היא מאוד תחרותית. ברגע שבן אדם אחד אוכל או לא אוכל על הסט, את כל הזמן משווה את עצמך אליו – אם לגיטימי לך לאכול, איך זה ייתפס בבית אצל הצופים".
שלו מספרת שהפרעת האכילה שלה החלה בגיל 6, "כשמורה לריקוד העירה לי על הבטן שלי. החלום שלי היה להיות רקדנית, והיה בי פער בין לשרת את הדימוי של עולם המחול, שמעלה על נס רזון ומודל גוף שדוף, ובין הצורך שלי בכוח פיזי כדי להחזיק ריקוד שלם. הייתה לי מערכת יחסים מורכבת עם אוכל. הייתי, למשל, מרעיבה את עצמי ביום ומשלימה בלילה. רקדתי עד גיל 20, ניהלתי חיים מוצלחים, הייתי רקדנית, עבדתי, הייתה לי זוגיות. מרגע שעזבתי את ענף המחול, שהיה הגדרת הזהות שלי, נכנסתי לתהום".
"נורא פחדתי להשמין. זה להתחיל להרעיב את עצמך, להתמכר לצומות ובעצם להיות במצב שבו ההפרעה מנהלת את חייך. הגעתי למשקל של פחות מ־30 קילוגרם. הייתי מאושפזת בבתי חולים, במחלקות סגורות, לטיפול בהפרעות אכילה. שלוש שנים הייתי בתוך האנורקסיה, אחר כך עברתי לבולימיה. הייתי חמש שנים בתוך הפרעות אכילה קשות. אבל אני לא מתחרטת לרגע על שום צעד שהחיים לקחו אותי אליו או דרכו, כי בזכות הדבר הזה אני חן כמו שאני היום".
בן שחר: "אני עדיין מאובחנת עם אנורקסיה, אבל כבר לא נותנת לה להשתלט לי על החיים. הגעתי לשלב שבו נמאס לי לסבול, נמאס להיות המסכנה והחולה. יש עדיין כל הזמן מחשבות על לרדת במשקל, להיות רזה יותר. אבל החוכמה היא לא לתת למחשבות האלה מקום, אלא להעסיק את עצמך בדברים אחרים, ולזכור כל הזמן שלחיות עם אנורקסיה פעילה זה לא באמת לחיות, אלא זה סוג של מוות".
"עזרה לי המון המוזיקה שלי. הבטחתי לעצמי שכשאגיע ל־50 קילו, אפרסם את השיר שלי, שנקרא 'אלה' ושמספר על התמודדות של ילדה עם אנורקסיה. כשכתבתי את השיר, לא הייתי במצב טוב. לפני כשנה הוצאתי את זה ליוטיוב, לספוטיפיי. גם ניגנתי את זה בצילומי התוכנית וזה נתן לי המון כוח. הוצאתי גם אלבום שמספר על התמודדות עם טראומה".
"אני אף פעם לא אומרת שהחלמתי ושזה מאחוריי. ההחלמה מבחינתי היא בהווה", מצהירה שלו. "ניתבתי את הכוח שלי מהרס עצמי לבנייה עצמית. היום יש לי גם כל כך הרבה ידע וכלים כדי לשמש השראה לאחרים, להתמודדות וליצירת חוסן פנימי".
"את סוד הקסם אני מספרת בהרצאות שלי, אבל בגדול, הספורט הוא תרפיה שהצילה את חיי. גם כתיבה עבורי היא דרך לביטוי ולריפוי. זה להיות כל הזמן בעשייה חיובית, מבריאה ומרפאת, ולהתחבר לחוזקות שלי".
שלו: "אני לא מרוצה ממה שאני רואה, אבל אם אמשיך לתת לנראות החיצונית לנהל את חיי, אז פשוט אשאר בתוך בור ללא תחתית. אני מחבקת ונותנת המון אהבה למי שאני רואה במראה, כי אני לא צריכה להיות מושלמת, אלא שלמה".
בן שחר: "לצערי, אני עדיין מרגישה שאני יותר גדולה ממה שאני באמת. אבל אני כבר לא נותנת להרגשה הזו לשנות את ההתנהגות שלי. יש לי בן זוג שמבין אותי, מבין את המורכבות של ההפרעה, ופשוט מנסה להיות שם ברגעים הקשים עבורי".
שלו: "מרגע שהאבחנה קיבלה שם, הייתה התגייסות אסטרונומית מצד ההורים שלי. הם נלחמו באש ובמים כדי להציל את חיי. גם חברים שלי היו שם לצידי".
בן שחר: "המשפחה תמיד הייתה שם כדי לתמוך ולעזור. אבל ההפרעה הזו לא ברורה. לא תמיד אפשר לסייע לאנשים במצב הזה, וגם לא תמיד רציתי לקבל עזרה. בן אדם שמאוד עזר לי לצאת מזה היה המפיק שלי, אביחי נפתלי. הוא פשוט שם לי מראה ואמר שבתפקוד כזה הוא לא יכול לעבוד איתי יותר, שהוא לא רוצה לעבוד עם מישהי שעומדת למות, שאין טעם. אמר מילים מאוד קשות, אבל הן דרבנו אותי לפעול. ביום שיצאתי מהאולפן שלו החלטתי להיכנס לבית מאזן. אני חייבת לו הרבה תודה".
בתוכנית מדברים בין היתר על היכולת של אנשים שהתמודדו עם הפרעות אכילה לקבל מחמאה. "אני מסוגלת לקבל מחמאה, אבל יהיה לי קשה לראות אותה בעצמי. בכל אופן, למדתי להגיד תודה", אומרת שלו.
"אחרי שנה של משקל יציב, אני יודעת להכיל ולקבל כשאומרים 'את נראית טוב, נראית בריאה'", אומרת בן שחר. "אבל אני מבינה מאוד את הקושי בלהכיל את המחמאה הזו, כי כשאת שומעת 'את בריאה', את מפרשת 'את שמנה'".
בן שחר: "אני חושבת שקשה לי עם המראה הנשי שאני מקבלת עם הזמן. הבריחה מהנשיות, כנראה בעקבות הטראומה שחוויתי, היא משהו שאני מתמודדת איתו עד היום".
שלו: "להיות ספונטנית. אני חושבת שהמקום של שליטה הוא עדיין מאוד טריקי אצלי. למדתי לחמול על עצמי כשאני משחררת שליטה, אבל לפעמים יש לי עדיין קושי בהתמודדות מול הדבר הזה. זו שליטה שקשורה בכל דבר, לא רק באוכל. זה גם בכל הקשור לעבודה, למערכות יחסים, לזוגיות שהלוואי שיום אחד תגיע אני חושבת שהכותרת של זה היא הפחד לשנות. מה יקרה אם אפעל בדרך אחרת?".
שלו: "בדייט הראשון אני שמה את הדברים על השולחן, כי זה חלק מהזהות שלי. האמת, הופתעתי לגלות שזה משאיר אנשים פעורי פה כי הם רואים את הניצחון, את הלחימה, את ההתגברות. הפתיע אותי מאוד לגלות שזה לא מרתיע. עם זאת, אני עדיין רווקה".
שלו: "אנחנו חברה שממהרת מאוד להכניס אנשים לתבניות, ולהוציא מילים מהפה בקלות דעת. אותה הערה שקיבלתי בגיל 6 הייתה יכולה לקחת חיים של בן אדם. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר רגישים".
בן שחר: "גם לי חשוב קודם כל להגיד לחברה הבריאה לשקול מילים, לא להגיד דברים שאתם לא בטוחים איך הם יתקבלו. ולמי שמתמודד עם הפרעות אכילה, המסר הוא לא לחכות לנס, לא לחכות למושיע, לאדם שיושיט לך יד, אלא להחליט שאתה מרים את עצמך. צריך להאמין בכוח שלך לצאת מזה. המאמץ שווה. שווה לקום בבוקר ולרצות לחיות, ולא כל הזמן לחשוב על המוות".
התרעות פיקוד העורף