האמירה-כמיהה מכמירת הלב של אלישע שפיגלמן בן ה-72 שכל חייו חלם להיות גיבור כמו אבא שלו, היוותה את נקודת היציאה והחוט המקשר לרצון שניקר וקינן בראשה של הבת נטע שפיגלמן, שחקנית ויוצרת, במשך עשור מאז מת האב.
הספרה ארבע עוברת כחוט השני בסיפורה ויצירתה של שפיגלמן. "יכולתי לראות את החוט שעובר בין סבא שלי גיבור המלחמה, אבא שלי גיבור תקשורת ואני, שמגיל ארבע חלמתי להיות שחקנית, לממש את הייעוד שלי ולהיות גיבורה" היא מגלה.
במהלך העבודה על ההצגה כשנטע נשאלה למי היא מדברת, צפה ועלתה לפניה דמותה של עלמה, בתה בת הארבע, שלא הכירה את אלישע, הסבא שלה, כפי שנטע לא הכירה את לוי הסבא שלה. "גדלתי עם התודעה של משפחה שכולה עם תמונתו של סבא תלויה בסלון, ועם ביקורים מגיל אפס בקברו בבית הקברות בקרית ענבים. ההבנה שאיני רוצה להפוך את אבא שלי, סבא של עלמה, למיתוס ותמונה בסלון, היא שהנחתה אותי בעבודה האמנותית - להחיות אותו".
מסורה לשאיפתה זו יצאה נטע לעבודת מחקר ונבירה בארכיון הערוץ הראשון, שהיה הבית המקצועי של אביה במשך ארבעה עשורים ככתב כלכלי יצרי ולוחם בעוולות חברתיות, מגיש ועורך היומן ועוד תפקידים בהם יו"ר אגודת העיתונאים שהגן, כך למדה, על חופש הביטוי ועל העיתונאים. "הכי רחוק מהעיתונאים שכירי העט/המקלדת של היום".
הערוץ הראשון היה גם המקום אליו נלוותה נטע הילדה אל אביה, שוטטה בין חדרי העריכה והאולפנים ואכלה חטיף ושתתה כוס חלב במזנון של רשות השידור ברוממה.
ההצגה שתעלה מחר ומחרתיים ב"אולפן" ("אין מקריות") בתיאטרון ירושלים היא הניסיון של היוצרת והשחקנית לשלב בין תיאטרון לטלוויזיה ובינה לבין אביה. הבמה מעוצבת כאולפן טלוויזיה בהשראת זכרונות ילדותה של שפיגלמן מהערוץ הראשון. היא משוחחת עם הכתבות של אביה משנות השמונים, העיתונאי שהלך עם המיקרופון ביד, התעמת עם שר האוצר דאז יורם מרידור, מזפזפת בין הפתיחים של התוכניות המיתולוגיות כמו 'סיבה למסיבה', "טנדו" עם ירון לונדון, "שעה טובה" עם מאיר שלו ועוד, ממנה עצמה לתפקיד המנחה והמראיינת, מדבבת דיון בין רוני דניאל לאלישע שפיגלמן, סוגרת חשבונות עם הנערה שהיתה, חושפת תמונות משפחתיות ומיילים אישיים.
"אני זוכרת המון טלפונים, צעקות ועשן סיגריות. אהבתי ללכת לאולפנים הריקים, במיוחד לאולפנים של תוכניות הילדים והנוער שם העמדתי פנים שאני מגישה את התוכנית ורואה עצמי במוניטור. ישבתי מהופנטת בחדרי הגרפיקה. אני זוכרת את הגרפיקאי שעיצב את הכיתוב 'אזעקה' בצבעי אדום ורדרד במלחמת המפרץ. וכששאלו אותי מי אבא שלי? אמרתי "אלישע" והם היו מהנהנים ואומרים 'אהה כזה'".
ברגע מסוים בהצגה אולפן הטלוויזיה הבימתי הופך למחלקה האונקולוגית בהדסה עין כרם, אל הרגעים האחרונים בחיי אביה ועל גבורתה הנסתרת. "הימים והרגעים האחרונים בחייו של אבא שלי הם מבחינתי יצירת המופת של חיי. בתפקיד זה הייתי הגיבורה השקופה בלי לקבל כיבודים, פרסים וללא מחיאות כפיים".
לאורך חמישה חודשים, מהרגע בו נחתה בארץ, לאחר מסע רוחני בהודו, נטע לקחה על עצמה ללוות אביה הנוטה למות. "כשההורים אספו אותי בשדה התעופה, אבא אמר 'בת שלי, אבא שלך חולה מאד'. שאלתי: סרטן ריאות? כי במשך זמן רב הוא השתעל ואמרו לו שזו דלקת ריאות" היא משתפת. "הייתי אז בשיא הכושר הרוחני שלי, רציתי שאם נגזר, שיילך אל מותו רחב ולא מכווץ. הוא יכול היה להגיד לי 'מה את מבלבלת במוח' אבל הוא היה פתוח. היה זה נס גדול שכך נפרדנו" היא משחזרת.
"במשך חמשת החודשים הללו היינו מתכתבים במיילים. בכל בוקר שלחתי לו שיר שייפתח איתו את היום, שישמח אותו. קיבלנו ממנו מכתבים ארוכים. היו פעמים שהוא אמר ש'הסרטן עשה לי טוב' היתה לו יכולת לראות את החיובי, לנצל את הזמן שנותר כדי לומר לאנשים שהוא אוהב אותם, או לבקש סליחה. הוא גם תהה ברגש למה מגיע לו ילדים כמונו" מספרת נטע.
כמעט עשר שנים חלפו עד שנטע העזה לפתוח את המיילים, לשוב ולקרוא בהתכתבויות עם אביה. "פתאום נפתח סכר, והרגשתי שיש לי הרבה מה להגיד על הקשר שלנו ועל השושלת סבא, אבא ואני - הגיבור העיתונאי והשחקנית" משתפת שפיגלמן. ולא בכדי מדגישה שפיגלמן את הקשר בין סבא, אבא ובינה. גם היא כמותם רצתה להיות גיבורה בתחומה. "בזמן לימודי המשחק אמרתי לחברה שאני רוצה להיות 'חנה רובינא', לעשות היסטוריה, אחרת אין טעם. זה הכי טוטאלי במקצוע שלי להשתגע או להתאבד בגלל אמנות. למרות שפחדתי מהמוות".
כשהיתה בת 30 נטע שפיגלמן קיבלה את ההזדמנות להיות שחקנית טוטאלית, כשהשתתפה ב"המקוללים" פרויקט טלוויזיוני בבימויו של חגי לוי בו גילמה את דמותה של המשוררת יונה וולך.
"יונה מתה בגלל האמנות שלה. היא חלתה בסרטן ולא טיפלה בעצמה. היא חשבה שהיא תירפא בזכות האמנות. גם אני חשבתי שיש לי הזדמנות להיות בדבר הזה. בגלל התפקיד הזה התגרשתי. הרגשתי שהדמות שלה מתמסרת אלי ואני אליה. גיליתי שיונה וולך נולדה בדיוק באותה השנה ובאותו התאריך בו נולד אבי, וכי גם אבא שלה כמו אביו של אבי נהרגו כשיונה ואבא שלי היו בני ארבע.
הרגשתי שיש פה צו גורל, משהו עמוק וחזק. העבודה על דמותה של יונה וולך השפיעה עלי מאד ויצרה מהפכה בחיים שלי, קיבלתי ממנה דחיפה וזעזוע שגרם לי להעז לרצות דברים, לא לוותר, להיות טוטאלית. בהמשך אמרתי לעצמי שאני לא רוצה למות בגיל 42 בגלל האמנות, אני רוצה לחיות. משהו בי התבגר ובעקבות כך עברתי את המסע הרוחני בהודו, ממנו שבתי ללוות את אבי לפני מותו".
נטע שפיגלמן, 42, היא הצעירה מבין שלושת ילדיהם של אלישע ואהובה שפיגלמן. היא נולדה וגדלה בירושלים, שירתה בתיאטרון צה"ל, בוגרת לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. לאורך שנותיה כשחקנית היא משחקת בתיאטרון גשר ולאחרונה גם בקאמרי ובתיאטרון תמונע, זוכת פרס התיאטרון לשחקנית המבטיחה לשנת 2007 על משחקה כפופצ'ה בהצגה "יאקיש ופופצ'ה" מאת חנוך לוין. בקולנוע היא שיחקה בסרטים "סודה" ו"בחורים טובים" פרויקטים של ארז תדמור, ובסדרה "ההרמון" גילמה את בתו של גואל רצון לצידו של אלון אבוטבול. "מאד אהבתי את אלון, הרגשתי שגם הוא אוהב אותי. לאחר מותו אני מבינה היום שהוא גרם להרבה אנשים את התחושה שהוא אוהב אותם".
באחרונה שפיגלמן נהנית להיות יוצרת ולא רק שחקנית. היא כתבה וביימה לתיאטרון גשר את הצגת הילדים "איך ג'ירפה ישנה" סיפור על אהבה בין ג'ירף לקרנף. "זה ניסיון ראשון שלי לא להיות על הבמה. הבנתי שחשוב לי גם להתבטא ולא רק לשחק".
המופעים "בת של אבא" שיעלו בימים רביעי וחמישי השבוע, נטע שפיגלמן תהיה על הבמה כשהיא בהריון, מצפה בקרוב ללידת בן, אח לעלמה בת הארבע שלה מבן זוגה בארי. "זה כמו הריון בתוך הריון" היא מחייכת. "פסטיבל ישראל נדחה בגלל המלחמה וכבר פחדתי שאלד על הבמה. אני קצת מתנשפת. כמעט הולכת עם הסוף כאמנית טוטאלית".
התרעות פיקוד העורף