מנגד, אין ספק שהזוג החדש אמש, שלי וחן, יהיה זה שיספק לנו את הרגעים הקשים ביותר לצפייה - לא בגלל חוסר רצון מצדו, אלא משום שההתנגדות, הביקורת והקושי יגיעו ישירות ממנה. זה אולי לא נעים, אבל זו גם מהות התוכנית: להראות לנו את כל המנעד, מהפרפרים בבטן ועד לצרידות שבנשמה.
נתחיל בירדן ושרון, הזוג הראשון אליו נחשפנו בחתונה ממבט שני. הקליק הראשוני ביניהם היה כמעט קולנועי, חופה נוצצת, חיוכים, ניצוץ שנדלק. אבל דווקא הזרימה המהירה נראית כבר עכשיו כמשהו שעלול להיחנק תחת עומס הציפיות. ירדן, מלאת חיים, מדברת בלי סוף, מדריכה את שרון, מכוונת, מתעקשת, נכנסת לו לגבולות. שרון, לעומתה, הוא טיפוס יותר שקט, של נינוחות.
הוא הולך אחריה כדי לרצות אותה, לפחות מול המצלמות, אבל משהו בעיניים שלו מסגיר את הקושי. הרגע בו נתנה לו הנחיות לצלם אותה מבלי לעוות אותה, מצאתי את עצמי מחייכת: אין אישה שלא תיתן לגבר הנחיות על איך לצלם אותה נכון. זו מציאות של כולנו, רק שבמקרה שלהם, זה מרגיש כמו סנונית מוקדמת לניגוד עמוק יותר שיכול להתפוצץ בהמשך.
אורית וגיא מציגים סיפור מורכב בהרבה. היא עדיין נושאת את הזיכרון של אהבת חייה, בעלה המנוח ואב ילדיה, ולמרות שגיא מזכיר אותו חיצונית, הלב לא תמיד מוכן לקבל מחליף. היא מודה בזה באומץ, שאין קליק ראשוני, שאין התאהבות מיידית. זה רגע אנושי מאוד. כמה פעמים בחיים אנחנו נתקלים במישהו ש"אמור" להיות מושלם לנו, ובכל זאת משהו לא מתחבר? דווקא החשיפה הזו מראה כי אין נוסחה לאהבה.
ומנגד, חן ולירן. הם הזוג היחיד עד כה ששידר רומנטיקה אמיתית. הם אפילו בחרו לבלות את הלילה הראשון ביחד במיטה אחת. חן מודה שהיא "טובעת בעיניים שלו", ולירן מצדו לא מפסיק להביט בה. זו אינטימיות שלרוב לא נוצרת ביום הראשון. נדמה שהם הזוג שיכול לשרוד גם אחרי שהמצלמות יכבו.
ואז הגיעו הזוג החמישי של העונה, שלי וחן. כאן כבר קשה היה להישאר אדישים, במיוחד לשלי ולהנחיות המדוקדקות שנתנה להוריה לטיפול בילדה לפני שעזבה. גם החופה שלהם הייתה אחד הרגעים הכי לא נעימים שראיתי בתוכנית. שלי לא הביטה בבן הזוג החדש שלה, כאילו מישהו הכריח אותה לעמוד שם.
הקהל בבית, וגם אמא שלה שצפתה מהמסך, הרגישו את המבוכה. זו לא הייתה ביישנות, זו הייתה תחושת ניתוק והלם. חן, מצדו, נראה רגיש ואיכותי, בחור אמיתי עם עומק. אבל איך אפשר להתחיל משהו כשכבר מהרגע הראשון הצד השני לא מוכן להביט בך?
מעבר לכך, סיפור החיים של חן נגע בי במיוחד: גרוש, עם שתי בנות, שחווה משבר גדול בגירושים ממנו לא הספיק עוד להתאושש, חי אצל ההורים כדי שיוכל לצאת למילואים. זו תמונה כל כך ישראלית. החיילים שלנו לא רק מגנים על המדינה, הם גם צריכים להתמודד עם מציאות משפחתית וכלכלית בלתי אפשרית. מי שמחפש בתוכנית הזו רק רומנטיקה, מפספס את התמונה הגדולה יותר: היא חושפת לנו את השבר החברתי, את הפערים, את הקושי.
ההתעקשות של שלי על מרחב אישי, על מיטה נפרדת, כל זה מחדד את הפער ביניהם. יש מקום להציב גבולות, ברור. אבל כשהגבולות הופכים לחומה, אין מקום לזוגיות. נדמה שכבר עכשיו אפשר להמר שהזוג הזה לא יחזיק מעמד, לא משנה כמה ינסו. וכמו בכל עונה, יש תמיד את הכלה או לחילופין החתן, הכי לא אהוב של העונה, אז שלי קוטפת את התואר בגאון, היא עומדת להיות הכלה שכולנו נאהב לשנוא.
ולבסוף, הדובדבן שבקצפת, הזוג השישי והאחרון של העונה, נטלי ונועם. אם יש "זוג יפה" לעונה הזו, הרי שהם. נטלי, קלה זוהרת, יפהפיה, ונועם, גבר מרשים, נאה מראה תכול עיניים, זה היה חיבור מהסרטים. ההתלהבות שלהם אחד מהשנייה ניכרה בכל מבט, בכל מילה.
"אנחנו שיכורים ולא מיין", היא אמרה, וזה בדיוק מה שקרה שם. שיכורים מהתרגשות טהורה. אולי זה יימשך, אולי לא, אבל כרגע הם נותנים לנו את הרומנטיקה שחיכינו לה וכבר אנחנו מהמרים שהם הזוג שימשיכו לנסות גם אחרי שהמצלמות יכבו.
וככה, בין ניצוצות להתנגשויות, בין בכי לצחוק, שוב מתגלה הקסם של "חתונה ממבט שני". היא לא באמת עוסקת רק בזוגות על המסך, היא משקפת לנו את עצמנו. את הפער בין החלומות למציאות, את הצורך באיזון בין שליטה לזרימה, את ההבנה שבלי מבט בעיניים ובלי חום בסיסי, שום דבר לא יעבוד.
ובכל זאת, בכל עונה מחדש, כולנו מתיישבים לצפות, להמר, להתרגש, להתאכזב. כי עמוק בפנים, לא משנה כמה אנחנו ציניים, כולנו רוצים להאמין שאיפשהו, גם אחרי חופה מביכה או בכי מול מצלמה, האהבה תמצא את הדרך.
התרעות פיקוד העורף