אז הצ'ט החרוץ ענה: סבבה, נתחיל בעלילה - נגיד שארגון טרור מצליח לשים יד על פצצת אטום. אז התסריטאי הזדעק שזה מתוחכם מדי. אז הצ'ט כתב: יש לי, יש לי, יש לי: בבריטניה נגמרו כל התרופות נגד סרטן, המדפים ריקים, ורק לצרפת יש. מטומטם מספיק? כן, התלהב התסריטאי.
ונגיד, כך הצ'ט, שראש הממשלה הבריטית היא אישה, וגם ראש הממשלה הצרפתית היא אישה, וככה אפשר יהיה לדחוף איפשהו שערוריית מין, וככה אפשר יהיה לטעון שאנחנו פמיניסטים אבל בעצם לתת לצופים הזכרים משהו להתחרמן ממנו. אה? מה אומר? התסריטאי התחיל לרקוד. בחיי, אמר, כבר כמעט גמרנו. כמה פרקים יש לנו בינתיים? הצ'ט עשה חישובים מסובכים. בערך ארבעה, אמר בסוף. התסריטאי התעצב לשנייה. בנטפליקס רוצים לפחות שמונה. יש להם משבצת ריקה שהם רוצים למלא.
אין בעיה, אח שלי, אמר הצ'ט. ננפח את האלמנט הדרמטי־טרגי. בכל פרק נדחוף חצי שעה של מבטים עצובים, בכי, דמעות, צעקות פחד של הבת סילבי (הוספתי גם בת לצוות - לפי החישוב שלי, סה"כ היא יכולה לתרום שני פרקים של יבבות), וגם נעשה מראש הממשלה הבריטית פטריוטית קדושה, שמציבה את טובת העם לפני טובת משפחתה, ויש לך שמונה פרקים. אפשר גם עשרה, אגב, אפשר גם 36, רק תגיד.
אה, זה שטויות, ענה הצ'ט, נמצא איזה קצין לשעבר מסוכסך עם עצמו שרוצה לנקום, כמו שראינו באלף סדרות קודמות, נשתול איזו חפרפרת בפנים שמדליפה לו, ונעשה סוף קדוש וטוב. מה זה חשוב. את מי זה מעניין. העיקר שיש לנו עוד סדרה מיוחדת לנטפליקס.
התרעות פיקוד העורף