אני זוכר היטב את המחשבה שעלתה בי באותו רגע: אם זאת באמת הדינמיקה, למה בעצם מתפעלים כל כך מכישרון הלחנה? הרי זה משהו שאפילו המלחין עצמו לא שולט בו, ולא יודע את מקורו.
הוא פשוט נולד איתו - מתת אל, גנים, תקראו לזה איך שתרצו. ברמה האישיותית, הערכתי את צביקה הרבה יותר דווקא בעקבות הסיפורים על התקופות השחונות שלו בקריירה, שבהן שינס מותניים, ויתר על האגו ועבד למחייתו בעבודות קשות ואפורות.
תאמרו - אוקיי, הלחנה היא באמת כישרון כמעט על־טבעי, שגם המחזיקים בו לא יודעים לנתח, אבל מה לגבי כותבים דגולים? הרי כתיבה מחוברת למוח, לרגש, לרגישות אנושית וחברתית. לכן היא גם ראויה לכאורה להערכה מיוחדת.
אלא שגם כאן יש מספיק דוגמאות לאנשים שניחנו בכישרון כתיבה נדיר, והיו... סליחה מראש, חרא של בני אדם. ולחלופין, התקשו לתפקד כמעט בכל מישור אחר של החיים. האם הכישרון שלהם מצדיק את הפיכתם לנערצים או לחסינים מפני ביקורת?
ועוד שאלה. במה בעצם שונה אדם שנולד עם כישרון כתיבה, למישהו שנולד עם יופי טבעי בולט? הראשון יהפוך לכותב "מוערך", והשני יהיה דוגמן, שגם אם מאוד יצליח, תמיד יסתכלו עליו בבוז בחוגים משכילים. למה, בעצם? הרי שניהם זכו בסוג של מתנה מולדת, שהם נדרשים כמובן לטפח ולתחזק לאורך חייהם. אז איפה ההבדל?
אני כותב את הדברים האלה כמישהו שעוסק בעצמו ביצירה. תרבות היא הדבר הכי קרוב שאני מכיר לדת. אבל זה לא הופך מבחינתי את מי שעוסק בה לקדוש. רק למישהו שאני מעריץ, או מעריך את הכישרון שלו. לתובנה הזו יש כמה וכמה נגזרות.
ובאשר לגיבורי הריאליטי, גם אם אני לא מחבב במיוחד את הז'אנר שבו הם מככבים, בהחלט יכול להיות שחלקם הם אנשים מיוחדים ורבי־יכולות. הרי כדי להתקבל, עליהם להחזיק במעלות כמו מראה מצודד, כריזמה וכושר ורבאלי. ולראיה: לא מעט בוגרי ריאליטי השתלבו בהצלחה בתחומי חיים "מוערכים". היו שלום, אבחנות עתיקות.
התרעות פיקוד העורף