"ואפילו בכל רגעי המחלה שבילינו המון שעות יחד, לא הצלחתי לדמיין עד הסוף. היית נוכח בכל רגע כמעט של המשפחה החיה הזו. בהרבה רגעי קצה בשנים האחרונות, ובעיקר ברגעי המלחמה, בתקופות הצבא של הילדים שלי, ברגעים של בחירות, שאלתי את עצמי מה אתה חושב, והוא אומר לי בעצם".
"שמעתי את קולך מהדהד. כמעט תמיד ידעתי את התשובה, ושמעתי את המנגינה וצלילי הדברים. אתה כל הזמן אמרת לי שהמלחמה האחרונה שינתה המון דברים ביחסים שלנו, במשולש, אבא, ילדה ונכד. טילפנת אלי כל יום וחיזקת אותי. ואני תמיד הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה, אבל אתה רצית לבדי. אני מבינה שבמחשבות על ארץ-ישראל ועל מה צריך לתת פה לביטחון ועל ציונות, היינו תמימי דעים".
"מרגישה שלקחתי הרבה מאוד ממך וגם מאמא, שבעצם גדלה אתך בסביבה שלך, דור אחר שאוהב את הארץ ויודע מהו צו השעה. אלה טקסטים שהולכים אתי מהשולחן במטבח ברחוב הבנאי. הרהרתי בקרבה ובמרחק שעמדו בינינו בדמות פרבולה בתקופות, תקופות שלעתים כל אחד היה במקום קצת אחר עם עצמו ועם החיים, ותקופות שהיינו יותר מעורבבים אחד עם השני".
"גם בתקופות שהמרחק היה חלק מגלגל החיים, הנוכחות שלך תמיד היתה עוצמתית, כי זה מי שאתה לא בא ונותן כיף, אלא בא ומחבק חזק. שמעתי ממך לכל אורך החיים הרבה מילים מחזקות, שמרימות את הראש וגורמות לזקיפות קומה. בסוף המשפט היית אומר לי, את יודעת את זה? והיית ממתין לתשובה, לא מרפה. גם במחלה, שעות של שהייה משותפת לא החלישו את המילים. העברת מסרים אלי כדי שיעברו לדור הבא. המשפחה הייתה סלע ענק עבורך. ראית בה לא רק מקום לשייכות ואהבה, אלא גם מקור להמשכיות, לאהבת הארץ, לגורל העם".
"מה אתה אומר לי? ואני מצטטת מילה במילה כי זה מצולם. מיליון אחוז לנסוע קרן. אנחנו דיברנו הכול, אין לנו באמת מה להוסיף. בואי נדבר אמת, ואנחנו יכולים להגיד באורך פילוסופי שדיברנו על הכול ולא דיברנו על כלום. תמיד כשנגמרות שיחות וכשאתה קורא ספרים אתה מרגיש שדיברנו הכול אבל שלא דיברנו כלום".
"את חייבת לנסוע. כבר במטוס בדרך לארצות הברית כתבתי לך מכתב ראשון ובו הסברתי שנכון שכבר דיברנו על הכול אבל עוד לא התכתבנו על כלום. בטח לא בעולם שהטכנולוגיה משתלטת על כתיבת מכתבים, והכתיבה, שלא כמו הדיבור, אינה נעלמת ברוח, היא נשארת חקוקה, היא מעשה אומנות. וככה התחלנו להתכתב".
"בכל בוקר יורם הגיע אל מיטתך והקריא לך מכתב ממני, וביום למחרת הוא הגיע להקליד תשובה ממך ושיגר אותה אליי לאיווה. שבעה מכתבים הספקנו להחליף בינינו. סיפרתי לך איך אני צועדת בספריות ענק עטופה מכל העבר יצירות מופת ומילים ומשפטים ופסיקים ונקודות, ואתה סיפרת לי על לילות שבהם אתה כבר רואה את גדר בית הקברות".
"נזכרנו בשעות הרבות שבילינו אתה ואני בבית הקברות הזה פה בקריית שאול, תחילה עם ביקורנו החד-שנתיים ביום הולדתה של המורה המיתולוגית שלך רחל הלפר, שהייתה ערירית, ואתה רצית שמישהו יעלה לקבר שלה כל שנה. ואחר כך שוב הסתובבנו פה, בתקופה שעבדנו על הסדרה הצבי, אתה היית תחקירן ראשי, וחיפשנו את הקברים של כל בני המשפחה שלהם עליה ביססנו חלקים מהסדרה. סבתא שלך, קבורה פה, ואימא שלה ובעלה".
"את הקברים של כולם מצאנו במלאכת בילוש, ואפילו גילינו פה סקופ עיתונאי. אלה היו שעות של חסד. הסתובבנו במשעולי בית הקברות, היית מסתכל מסביב ואומר, פלוני זה היה כך וכך, ופלוני זה היה יהודי נפלא, ויהודי זה מנוול לא קטן. והמוות ריחף סביבנו, ואנחנו לא פחדנו. הסתכלנו עליו בסקרנות. במכתב האחרון שלך כתבת קרן אהובה, אמש ביקר אצלי דן מרידור. הוא שכנע אותי שכדאי להמשיך במאבק על החיים".
"אבל המציאות של הבוקר הייתה פשוט תחושת כאבים וייסורים לבלי סוף. כמו שאמרתי לך פעם מפיו של חיים נחמן ביאליק, לעבוד ולסבול, ציוונו גם על כאבי תופת בלי יכולת ונכונות לכתוב ולקרוא, אז בשביל מה לחיות? עדיין נשארתי אופטימי, כתבת, אבל זו אופטימיות שהולכת ונמסה. אין לי כוח... המצב כל כך גרוע מבחינתי אישית, שאיני יודע מה קורה בפוליטיקה. זה מצב שלא היה מעולם. אוהבך, אבא".
"אחרי כמה שעות שירי התקשרה ואמרה לי להתחיל לחזור הביתה, שזה הסוף. כל הדרך במטוס חזרה התפללתי להספיק להגיע בזמן כדי ללוות אותך אל מותך, ולא יכולתי לשלוט בדבר. איזה אובדן מלמלתי, איזה אובדן. זאת לא טרגדיה, כי הלכת לדרכך בשיבה טובה ועשיר בחלקך בעשייה ובמשפחה. לא טרגדיה, אבל איזה אובדן. אובדן של החבר הנהדר הזה שהיה לי, אובדן של הקניין הרוחני שלי, כל הידע הזה, כל הרוח הזאת".
"שוחחנו על המדינה, על המצב, על הריאיון האחרון שנתן לעמית סגל יומיים קודם. דן היה חלש מאוד, שכב במיטה כמעט בלי לנוע, אבל חד כתער, שוחחנו גם על הריאיון ועל אהבתו לירושלים. כולנו התרגשנו על המילים שאמר על ירושלים של זהב של נעמי שמר בשיר הזה. העיר שהוא אהב אותה מאוד, שהוא חי בה עשרות שנים, פעל בה. הוא תמיד אמר לי, אני רוצה עוד לבקר בירושלים. הפגישה נסתיימה בכך שאמרתי לו, אתה תתחזק, אמרנו אנחנו נלך לבקר בבית הכרם יש לי בן שגר ליד זה, נלך למסעדה שאתה תבחר, ונלך לספרייה הלאומית שעוד לא ראית. סיכמנו והבטחתי לו, את ההבטחה הזאת אני לא אוכל לקיים".
"דן היה אדם חכם ומשכיל ומעמיק. לא תופעה נפוצה בכל המקצועות, אפילו בעיתונאות, אם מותר להגיד. אבל אין לתאר את העיתונות הישראלית והעברית בלי תרומתו העצומה של דן. הוא היה עיתונאי ועורך, כתב ופרשן, עיתונאי חוקר, מה שקוראים סקופים, בעל טור כתב בעיתונים רבים, הופיע ברשתות שידור שונות, הוא היה נוכח, כל הזמן, עשרות שנים, בזירה הציבורית והפוליטית בישראל".
"רבים היו כואב, חלק בתקווה, חלק בחשש, חיכו לשמוע מה הוא מגלה שלא ידענו, מה דעתו. דן היה אוהב גדול של מדינת ישראל וציוני בכל רמ"ח אבריו ושסע גידיו. הוא היה לוחם, לוחם על ערכיה של המדינה ועל צביונה של החברה הישראלית. בשנים האחרונות הוא ראה את הניסיונות לפגוע בדמוקרטיה, במערכת המשפט ובערכים שהיא מייצגת. הוא יצא להגנתה".
"ואז הוא אמר, מי היה סגן היועץ, למי הוא היה נשוי, כל משפחתו, כל העץ, מי הייתה היועצת של משרד הביטחון, וזכר אחד לאחד מה קרה שם. דני באמת היה אדם שעד הרגע האחרון אסף מידע והפעיל מקורות שבוע לפני שנפטר. הוא סיפר לי משהו על איזושהי פעולה חשאית שלא שמעתי עליה, ואז יומיים לפני שנפטר הוא עוד פעם חזר על הדבר הזה, ואני אומר לעצמי, בחייאת הבן-אדם יושב פה ספון על ערש דווי, איך יכול להיות שהוא יודע ואני לא יכול להיות שאני לא יודע, והבוקר נודע לי שדני צדק".
"היתה הפעולה, אני טעיתי ולא ידעתי, והוא הפעיל מקורות מתוך המיטה שלו. מנהל הארכיון של חגי דותן, מנהל הארכיון של ערוץ 13 העבירו לדני את הפרוטוקולים מתוך ארכיון המדינה, מהדיונים החסויים של הוועדה לענייני ועדת השרים לביטחון, ששם גולדה פשוט אומרת, אני לא יודעת מה הדבר הזה".
"ואז מישהו אומר לה, איך אנחנו, הכול דולף, אתה אומר משהו, והיא מאשימה כמובן את השרים, והכול מגיע לדן מרגלית, ואז איזה מישהו אומר, טוב, בוא נסגור את זה במעטפות, נשים אותם בכספת, את החומר הסודי. אז היא אומרת, אתה יכול לנסות גם את זה, ואז המעטפה תגיע לדן מרגלית".
"דני היה סקופר אדיר, ובגלל זה, בניסיון לעצור את הדלף, היא הקימה את מה שנקרא אז המטבחון של גולדה, והיום זה הקבינט המצומצם, לא עזר. ואז שאלנו את דני על ערש דווי, תגיד, מי המקור? אז הוא אמר, אני לא יכול להגיד לכם. אמרנו לו, המקור בחיים? לא. ודני, הוא בעצמו שמר עד הסוף על המקורות".
"אישרת לי הכול גם כשהייתי קצת פרועה, כשרציתי כלב, או כשנתת לי לנהוג בחניון שליד האוניברסיטה בגיל 14. הפעם היחידה שממש כעסת עליי הייתה בנעוריי, כשעבדתי בתור מלצרית בבית קפה בירושלים, ולקחנו משם שקיות אבקת שוקו יוקרתי שהגיעו משווייץ. בלילה מאוחר חזרת מהכנסת, ואמא סיפרה לך על השוקו".
"ואתה קראת לי למטבח וכל כך כעסת עליי, הייתי משותקת התביישת שאני הבת שלך, העזתי לגנוב שקיות שוקו, ואני התביישתי לספר לחברים שרק אותי הכריחו להחזיר את הכול. מאז המריבות היחידות שלנו היו בעיקר ויכוחים פוליטיים, כי בבית שלנו, ויש פה הרבה אנשים שהיו בדירה שלנו בירושלים ויודעים, דיברו על אהבת הארץ, על כמה חשוב שליהודים תהיה מדינה, על זה שבמשפחת מרגלית נותנים נשיקה כשיוצאים מהבית, והיינו צריכות להישבע שבחיים לא נרד מהארץ".
"לא מזמן, כשמכונת הרעל עצבנה אותי, אמרתי לו, אבא, היהודים פה מעצבנים, לא נמאס לך? הוא אמר לי, אל תבלבלי. לא הבנת למה אנשים נוסעים לחו״ל ולא לצפת. אהבת לנסוע באוטו ולשיר בקולי קולות שירים ישראלים, גם כשהיית לבד. אהבת את מכבי תל אביב. גילגלת אלי עיניים כשהיית רואה שאני עושה את התשחץ, כי זה בעיניך פחות ערך".
"ואצלך, בארון, לא ימצאו אפילו בגד אדום אחד. אתה תל אביבי שאהב בתי קפה שהיו מדברים פוליטיקה, היסטוריה, ספרות ושירה, תוך כדי שניגב חומוס. אתה תל אביבי שהכי אהב את ירושלים. אתה דני מבלפור פינת מלצ'ט, שבגיל שש, מגיל שש רצה להיות עיתונאי. ילד שמת בגיל שמונים ושבע, מסופק ומאושר בחלקו".
"אין איש שקינאת לו, אין משהו חומרי שחשקת בו. היית מאושר בחלקך. פלא שכל כך אהבת לחיות? לקח לי שנים להבין כמה עמוק טבוע בך היושר, הצדק והאמת, שעבור האמת שלך היית מוכן לשלם מחירים כבדים, ושילמת. וכששאלתי אותך אם אתה מצטער שאיבדת חברים, או כשלא הוזמנת לאנשהו, אמרת לי שאתה יכול להתגעגע, אבל שבשום פנים לא היית נוהג אחרת".
"שלשום על המיטה שלך, שהיית חלוש, זאת אני שניסתה להוציא. מי הדליף לך את הפרוטוקולים של גולדה כל כך כעסה? ולא הסכמת להגיד לי, למרות שקירבתי את הפנים שלי אליך ולחשתי לך, תגיד רק לי. אבל הוא, דן הראתה, כי פיו נותר חתום. עיתונאי לא מגלה המקורות. כמה סודות שלי אני חלקתי איתך, כמה צחקנו ודיברנו וטיילנו, וכמה שאהבת את נויה ואת קרן ואותי, ואת הילדים של דודי שאימצת כשנפטר. את אימא, ואחר כך את דנה, ואת משפחתנו שהלכה וגדלה. אתה היית ראש השבט, ואנחנו החמולה שלך".
"זה הכל היה כל כך מהר, היינו מוכנים ולא היינו מוכנים, ידענו ולא ידענו, ובסוף החלטת. אם היית יכול לראות את כל מה ששודר בטלוויזיה, ברשתות, אם היית רואה את כל הקהל הזה שבא לכבד אותך, אני בטוחה שהיית מאוד מרוצה".
"ואני יודעת שמרבית האנשים שנמצאים פה יודעים שהעשייה העיתונאית היתה עבורך שליחות, שליחות שליוותה אותך 24 שעות ביממה, והסקרנות שלך, החתירה לחשיפה של כל פרט, החיפוש אחר האמת והדבקות במטרה הובילו לכך שבמשך שנים היו חיינו שזורים דרמות שמילאו את עולמנו. פשוט התנהלנו מדרמה לדרמה, והיה צריך לדעת להתמודד. וזה לא היה קל".
"אני באתי בכלל מעולם אחר, אני באתי מעולם של פסיכולוגיה, של גישור, לא הייתי רגילה... האמת בשבילי הייתה סובייקטיבית, אבל לא בשבילך. ולא היה קל לשאת את המחיר בשל הדרמות האלה. אבל למדתי. למדתי ממך, למדתי לעמוד במחירים האלה, ובכלל למדתי ממך המון דברים".
"כשהכרתי אותך, דיברת איתי על קסטנר. חשבת שזה מאוד סקסי, כנראה, לדבר על קסטנר. ומשם המשכנו לשורת המתנדבים, למשה דיין, לאלתרמן, לשלונסקי, וכמובן כמובן נעמי שמר. אני לא יכולה שלא להזכיר את מכבי תל אביב, שלא תכעס. אבל יותר מהכל למדתי ממך מהי אהבת ארץ ישראל, מהי אהבת מדינת ישראל".
"לא סתם שרנו כל יום את ירושלים של זהב, ולא סתם אתה ביקשת שזה יהיה השיר האחרון שילווה אותך גם היום. מתוך אהבת הארץ אני זוכרת איך סיירנו בסמטאות של ירושלים העתיקה, ואת הטיולים שלנו לצפון, לראש פינה. אני זוכרת את הטיולים לדרום, לחץ שחור, לשדה בוקר ולמורשת בן-גוריון".
"רצית עוד ועוד בשבילי, לא בשבילך. אתה התגאית, לפי דעתי, יותר ממני מזה שקיבלתי תואר פרופסור, ודאגת להזכיר את זה בכל הזדמנות שיכולת. דנה אשתי הפרופסור. אבל לימדת אותי עוד הרבה דברים. אני בת יחידה להורים ניצולי שואה, בלי משפחה. ואתה לימדת אותי את הכוח של המשפחה, את הלכידות, את הקשר. יחד יצרנו משפחה וחיברנו בין ילדים".
בני משפחה, חברים ואנשים רבים, הגיעו הבוקר לבית העלמין בקריית שאול, כדי ללוות את העיתונאי, בן 87 במותו. בתחילת שנת 2025 אובחן מרגלית כחולה בסרטן ואושפז בבית החולים "שיבא", שם טופל.
"אבא שלנו הלך לעולמו בחיק משפחתו בביתו בת"א לאחר מחלה. איש משפחה, אוהב אדם, עיתונאי ואיש ספר, ציוני ואוהב את ישראל בכל נימי נפשו", כתבה בתו שירה ברשת X.
בין האנשים הרבים שהגיעו להלוויה: שגרירת ישראל בלונדון, ציפי חוטובלי, אלוף במיל' איציק מרדכי, השופט לשעבר עודד מודריק, ניצב בדימוס יעקב בורובסקי, דן מרידור, גדעון לוי, ח״כ אלעזר שטרן, מפקד חיל האוויר לשעבר איתן בן אליהו, דוריש ביניש ואביב גפן.
בתו, גם היא מוכרת בעולם התקשורת, שירה מרגלית, כתבה אתמול בפוסט שפרסמה בחשבונה ברשת X: "אבא שלנו, העיתונאי דן מרגלית, 87, הלך לעולמו בחיק משפחתו בביתו בת״א לאחר מחלה. איש משפחה, אוהב אדם, עיתונאי ואיש ספר, ציוני ואוהב את ישראל בכל נימי נפשו".
הנשיא הרצוג ספד לו: "בצער רב קיבלתי את הבשורה על פטירתו של דן מרגלית, מהבולטים בעיתונאי ישראל משך עשרות שנים. בקורותיה של התקשורת הישראלית יישמר לדן מרגלית מקום של כבוד. לצד האהבה הגדולה למקצוע העיתונאי, דן תמיד התבלט כאינטלקטואל המבקש לאתגר את כל מושאי סיקורו".
עוד אמר הרצוג: "לפני מספר ימים התקשרתי להיפרד ממנו. הוא התרגש עד דמעות כשהזכרתי לו שספרו 'שדר מהבית הלבן' הצביע על הסיכוי שהוחמץ למנוע את מלחמת יום הכיפורים. בשיחותינו תמיד דאג להדגיש שהוא קודם כל פטריוט ישראלי. כך היה. תנחומיי הכנים למשפחתו ולכל אוהביו. יהי זכרו ברוך".
ב-17 באוקטובר 2018, פרסמה רויטל חובל בעיתון "הארץ" תחקיר המייחס למרגלית עבירות של מעשים מגונים בכוח בארבע נשים ובהן חנה קים, והטרדה מינית של אישה חמישית, בשנות ה-80 וה-90. מרגלית הכחיש את הטענות. בעקבות הפרסום העידו שלוש נשים נוספות, בהן העיתונאית אורלי אזולאי כי תקף גם אותן מינית. בעקבות הפרסום התפטר מרגלית מ"הארץ".
התרעות פיקוד העורף