אין ספק שהנשיא שומר על עקביות, כשם שהוא לא עושה דבר למדינה בשנים הכי קשות שידעה, כך גם הוא גם לא אמר דבר בראיון. כמו כהונתו כך היה הריאיון איתו - פיהוק אחד ארוך. אז נשיא יקר, חזור לתרדמת החורף או הקיץ שלך, והנח לנו לנפשנו. נסתדר בלעדיך.
אלא שאמש היא כיבדה את המעמד ואפילו החמיאה יתר על המידה על הממלכתיות של הנשיא. את הריאיון היא פתחה בשאלה: "יש פה הפיכה משטרית, לא מכבדים את בית המשפט העליון, חיילים נהרגים, חטופים מורעבים, הממשלה לא רק שהיא לא מתפקדת, שריה מאלצים את ראש הממשלה לא להחזיר את החטופים. ואני שואלת כבוד הנשיא, איך אתה יכול לעצור את כל זה?"
אדוני הנשיא, אנחנו לא זקוקים לליטופים ולחיבוקים שלך. יש לנו אותם למכביר מכל החברה הישראלית הנפלאה, שלקחה את המושכות לידיה ויוצאת לקרבות ויוצאת לרחובות. מוחה וזועקת את זעקת כולם, במקומך. אנחנו זקוקים לנשיא שירעיד את אמות הסיפים ויהפוך שולחנות על מנת שהאדמה תרעד, ואילו אתה יושב, ספון בדלת אמותיך, במשכנך, ומצייץ ציוצים רפים שלא תורמים מאומה.
אז אצטט גם אני ציוץ של גולש: "נשיא שלא רואה את העיוות המוסרי בתוכו אנחנו חיים, שהמשוואה היא לא ש"יש פה שני צדדים" (שאותם צריך לשמוע לטענתך), אלא שיש צד אחד שמשחית את כל ערכיה של המדינה. אתה נשיא אמור להחזיק פה את הרמה הערכית, אבל ניכר שויתרת כי אתה חושב שאם תהיה "ממלכתי, תסייע יותר. אתה שותף לנזק, קודמיך ממשפחתך שלך, מעולם לא היו משלימים עם שיח כל כך שפל ואבדן ערכים. אותי איבדת מזמן".
כאשר אופירה ניסתה איכשהו לעורר את האיש, שנראה רדום משהו, ולמנות בפניו את כל הכשלים המבישים של הממשלה, הוא המשיך לנמנם והגיב: "אני לא חייב לאשר כל נתון שאת קבעת, אני מסתכל על התמונה בכללותה". תשובה מתחמקת שממאנת להסתכל לתוך הקישקעס של האמת המרה המשקפת תמונה מחרידה. זו "התמונה בכללותה" ואין בלתה. במקום להזדעזע ממנה, אתה טוען שאתה "לא חייב לאשר" שאמנם היא כזאת.
ועוד הוסיף הנשיא כניסיון להצדיק את עצמו: "למרות כל חילופי המסרים המהדהדים בחוץ, יש גם הרבה מאמצים מתחת לפני השטח להחזיר את החטופים".
ולוינסון מה איתו?
אני מתפלאת על לוינסון, שבדרך כלל ידוע כמי שלא חוסך במילים. איך הוא לא קפץ מיד כנשוך נחש ושאל אותו: אז למה הם עדיין לא כאן? למה הממשלה כבר שבועיים לא שלחה תגובה לחמאס שהסכים לעסקת וויטקוף שנתניהו חתם עליה? ואם אלה "המאמצים מתחת לפני השטח" שהנשיא מדבר עליהם, אז לא תודה. כבר היינו בסרט הזה.
הדיבור הכל כך ממלכתי והמשעמם של חיים הרצוג כנראה הפיל על לוינסון תרדמת בעצמו. הוא לפתע פקח את עיניו והתעורר, כאשר הנשיא דיבר על השסע בעם ואמר: "עלבונות עפים מכל הכיוונים ואף אחד לא יגיד לי אחרת". לוינסון עקץ בתגובה: "כשיש שטף התבטאויות כל כך מופרע מצד שרי ממשלה כלפי חלקים מהעם, אני מצפה ממך שתקרא לילד בשמו ושתגיב, כי אין פה שני צדדים, יש פה צד נכון ויש צד פחות נכון".
אממה? גם את הגינוי הזה של הנשיא כלפי שר המורשת, שהנשיא זוקף לזכותו, נשמע כמו קול ענות חלושה מגוגמם. ולמה? כי הנשיא לא רוצה חלילה לפגוע באף אחד מהצדדים. הוא אחרי הכל הנשיא של כולם ואוהב את כולם, ואמר מי שאמר פעם: כשאתה אוהב את כולם, אתה בעצם לא אוהב אף אחד.
כאשר נשאל הנשיא האם הוא בעד וועדת חקירה ממלכתית, הוא המשיך לגמגם שהוא בעד, "אבל". וכאן הוא הכניס את ה"אבל" שאמר הכל. הוא בעד וועדת חקירה ממלכתית שתהיה רחבה ככל האפשר ותכיל עוד דיסיפלינות כגון דיסיפלינות ניהול. נו שויין. אמר ולא יסף. אפשר בבקשה: נימוק, הסבר או פירוט? על מה אתה מדבר? אה כן. לדעתו הוועדה גם צריכה לכלול נציגות של נשים. ולמה לא נציגות של גננות ועובדות סוציאליות, ואולי גם נציגות של "הנוער העובד והלומד" ונציגות של תנועת "הצופים", דיסיפלינות יש בלי סוף.
ברור כשמש, שהאמירה הזאת של הנשיא הושפעה קשות מהתירוצים של הממשלה לא להקים וועדת חקירה עד שהיא תקיף את כל מגוון הקשת החברתית והפוליטית, ובעיקר, שרובה תהיה מורכבת מאנשים אוהדי ליכוד, ורק אז היא תהיה "מאוזנת".
כאשר אופירה שאלה את הנשיא על חוק הגיוס ולמה לא כולם מתגייסים, הוא ענה שזאת ירושה שירשנו מתקופת בן גוריון, שאז דיבר רק על 400 לומדי תורה. כמה קל ונוח להשיב תשובה מתחמקת, שמתרפקת על תקופת תרפפ"ו, כאשר התקופה הנוכחית סוערת ובוערת מתחת רגלינו ואין מושיע, ובוודאי ובוודאי לא בדמות הנשיא.
כאשר נשאל לגבי פרשת קאטרגייט, סיפק תשובה עמומה שכל עוד נמשכת החקירה, עדיף לא להרבות במילים. מה הוא בכל זאת חושב על הפרשה החמורה זו? קיבלנו דממת אלחוט. נשאלת השאלה למה הוא חושש להביע את דעתו?
כאשר אופירה הזכירה את פתיחת שנת הלימודים הוא שלף משרוולו עוד אמירה מארסנל האמירות שלא אומרות בעצם כלום: "צריך לחזק את ילדי ישראל". וואו. תודו: אמירה שוס לא?
יש לציין שהמילה "צריך" כיכבה בדברי הנשיא בכל הנושאים. אלא שהמרחק בין "צריך" לבין עשיה דה פקטו הוא עקב אכילס של מקבלי ההחלטות שלנו. ואולי נאשים שוב את בן גוריון, או את הרצל שבכלל הגה את רעיון המדינה היהודית.
בכל מקרה, משפט המחץ של כל הריאיון הזה, הייתה השאלה שהעלה לוינסון: "למה בעידן הקיטוב הקיצוני, צריך בכלל נשיא", ואוסיף: או מוסד נשיאותי שעולה למשלם המיסים? אם התפקיד הנשיאותי הוא סמלי בלבד כפי שהנשיא ניסה לצייר, לא עדיף שהכסף ילך למי שבאמת זקוק לו?
התרעות פיקוד העורף