כבר בתחילת העימות היה ברור, לכל אחד מהפאנליסטים המלומדים ניתן זמן, הקשבה וכבוד. אבל כאשר דדי פתח את פיו, מיד קפצו כולם לקטוע, לתקוף, להחליש את טענותיו.
אבל דדי עמד על שלו: "אותי אי אפשר להאשים ברגשנות". הוא התעקש, מדינה לא יכולה להתנהל לפי פופולריות ורגשות, אלא לפי אחריות לעתידה. דני קושמרו שכבר הבין שהשיח הולך לעימות חזיתי, מיהר להשתיק את פעילן ואת כולם: "נעצור כאן, נעצור כאן חברים".
אפשר להסכים עם דדי שמחי, ואפשר לחלוק עליו, אבל הדעות שלו לגיטימיות ומייצגות חלק בעם, אבל אף אחד לא יכול לקחת ממנו את הרגע הזה, הרגע שבו קם אדם אחד, מוקף במבקרים מנוסים וזועמים והשתיק את כולם בין רגע אחד, עם אמת שכולם מנסים להסתיר.
דני קושמרו, כמו גננת שמנסה להרגיע גן ילדים, חייך חיוך מתוח ואמר: "אוקיי, יופי", ובמילים אחרות, זהו יופי, שחררתם את הקיטור אפשר להמשיך הלאה? ומיהר לעבור לנושא הבא, כמעט בפאניקה. נראה כי האולפן רצה להימנע מדיון בשאלה האמיתית: האם באמת יש כאן "בכיינות אולפנים"? האם התקשורת שלנו שמבקרת ברוב המקרים בצדק את הממשלה, מחלישה את המדינה מול האויב בימים של מלחמה. האם ביקורת לגיטימית עשויה לסייע לאויב בזמן מלחמה?
אפשר להסכים איתו ואפשר להתנגד לו. אפשר לראות בו קול בודד ואמיץ, ואפשר לראות בו מפריע סדרתי. אבל אתמול בלילה הוא הצליח לעשות דבר שאף אחד אחר לא עושה כבר מזמן, לנער את האולפן מבפנים, לחשוף את חד-צדדיותו, ולהגיד בקול את מה שחלק מהציבור מרגיש. וזה היה הרגע שבו דדי שמחי התעלה על כולם.
התרעות פיקוד העורף