כשילד בכיתה א' חושב שארץ ישראל שייכת לנתניהו - זה רגע תמים. כשהמבוגרים סביבו מתנהגים כאילו זה נכון - זאת כבר סכנה לדמוקרטיה. והנה, לצדו של מלך ישראל עמד שר החינוך עם חיוך על הפרצוף. הייתי יכול לכתוב "חיוך של טמבל על הפרצוף", אבל במקרה של שר החינוך שלנו מדובר בכפילות מיותרת.
זוכרים אותו מנופף לראש הממשלה בבית המשפט? מדובר באותו אחד שאחראי על ביטול לימודי הדמוקרטיה בשיעורי האזרחות בשנה הקרובה. אין צורך לציין את שמו, אף ילד לעולם לא ילמד את שמו בשיעורי היסטוריה אי פעם. הוא רק יהיה חלק מהפרק "הממשלה הגרועה ביותר שהייתה פה".
"ביבי, מלך ישראל, חי חי וקיים". לא נראה שמישהו שר את המילים עצמם, אבל מי שבחר לקבל את ראש הממשלה במנגינה המפורסמת הזאת ידע מה הוא עושה. בראש שלו הוא רצה שאנשים יזמזמו לעצמם: "ביבי מלך ישראל". הוא השתמש בילדים בשביל לעשות את זה. הילדים ניגנו. הילדים נופפו בדגלים. מי שאחראי לסצנה הדיקטטורית הזאת תוך כדי ניצול ילדים צריך היה להתחיל לחפש עבודה אחרת כבר אתמול. נכון, אין לנו מספיק אנשי הוראה גם ככה, אבל במקרה הזה - עדיף.
זה לא רק ריח הטוטליטריזם באוויר, אלא גם ההשוואה הנלעגת של דוד המלך לנתניהו, המנהיג שפילג את העם והביא על היהודים את האסון הגדול ביותר מאז השואה. דוד המלך, זה שש"י עגנון סיפר כי הוא היה "חביב עליו מכל היהודים שבעולם", בגלל שאיך אפשר שלא לאהוב "מלך אדיר שהיה טרוד כל הימים במלחמות... ואף על פי כן היה לוקח לו זמן לנגן בכינור ולעשות מזמורים בשביל כל העלובים והנדכאים".
לזכותו של נתניהו נציין שיש כמה קווים מקבילים בינו לבין המלך המקראי: למשל, שניהם מפורסמים בזכות סיפור בגידה מאוד מפורסם (מי לא מכיר את הקלטת הלוהטת של בת שבע?), וגם הבן הבכור של שניהם עשה להם לא מעט פדיחות - אבל כאן פחות או יותר נגמרת ההשוואה.
באותו יום בו ילד אחד שאל בתמימות אם הארץ שייכת לנתניהו - המפגינים הצעירים האלה הזכירו שהמדינה הזאת שייכת להם. למרות המשמעות הקשה, והתזכורת ל-48 האחים שלנו שנמצאים בשבי בעזה, זה היה דיווח אופטימי. תזכורת לכך שהאמת של הדור הבא כבר נכתבת, ואינשאללה היא לא תצטרך לשבת על הברכיים של אף פוליטיקאי. אהריש, שרגע קודם זעמה על ההקבלה של נתניהו למלך ישראל, חתמה את הדיווח על השמיניסטים האידיאולוגים במילים: "אלופי עולם". כמה פשוט, ככה חשוב.
התרעות פיקוד העורף