יוסי כהן חשף את האישה של חייו בערוץ 12 - ואז דנה וייס הרעידה את המטבח | מיקי לוין

האישה שמאחורי האיש

אי אפשר היה לפספס את הרגע שבו איה, אשתו של כהן הופיעה לראשונה מול המצלמות. נוכחותה הייתה נקודת מפנה בראיון: דמות מרשימה, צנועה, מלאת חן, ששידרה יציבות ובטחון. במובנים רבים, היא הצליחה להוסיף ממד אנושי לבעלה, שמזוהה בדרך כלל עם מבצעים חשאיים ועם תדמית של "איש הצללים".

---

בעידן שבו הציבור כבר למד, במיוחד מתקופת נתניהו, שהבוחרים בוחנים גם את הדמות שמאחורי המנהיג, האישה של כהן הוצגה כקלף מנצח. תוסיפו לזה את הנשיקה ביניהם מול המצלמות, שגם אם הייתה מבוימת, היא סימלה בית יציב, משפחה חמה, והציגה לציבור את "הצד הרך" של האיש שמבקש להצטייר כמי שיכול להנהיג את ישראל.

רגל בפנים, רגל בחוץ

אך מאחורי הממד האנושי מסתתר אותו משחק מוכר של יוסי כהן שנאמן למנטרה המוכרת שלו, "אני לא יודע אם אכנס לפוליטיקה, עוד לא התקבלה ההחלטה, כשאעשה זאת אעדכן אותך". כהן שידר בטחון, רמז שהוא מסוגל להיות ראש ממשלה, אך בו בזמן התעקש להמשיך לשדר התלבטות. זוהי טקטיקה ברורה: לשמור את הציבור במתח, לבדוק את תגובות השטח, לגייס מעריצים בעזרת קסם אישי, בלי להתחייב על צעד פוליטי ברור.

כהן מתנהל כמי שניהל גיוס סוכנים במרוצת השנים בעבודתו בשירות, משדר הבטחות, מפעיל כריזמה, מציב רמזים לא ברורים, אך לעולם לא חושף את כל האמת. הציבור נשאר מהופנט, אך גם מתוסכל: האם מדובר באדם שמוכן לקחת אחריות על מדינה שלמה, או בסוכן שממשיך לשחק בצללים?

כתב ההגנה לנתניהו

אחד המוטיבים הבולטים בראיון היה כתב ההגנה שכהן העניק, כמעט במתנה, לראש הממשלה נתניהו אילו תוקם יום אחד ועדת חקירה ממלכתית. שוב ושוב הוא הטיל את האשמה על השב"כ, על אמ"ן, על הצבא ועל בכירים צבאיים מהם הסיר את ההילה שמעל ראשם והרחיק את נתניהו מכל אחריות לשביעי באוקטובר.

כהן חזר וטען שניסה להכניס את המוסד לתמונה בכל הנוגע למודיעין בעזה בזמן שירותו כראש מוסד, אך נדחה שוב ושוב, בגלל גאווה של אנשי השב"כ והצבא, חזר והסביר שההתראות לא קיבלו משקל, ויצר נרטיב שבו נתניהו כמעט "קורבן" של המערכת הביטחונית. התחושה הייתה ברורה: כהן לא רק נמנע מעימות עם נתניהו אלא ממש מגן עליו.

קטארגייט - משחק כפול

כהן לא פסח גם על פרשת "קטארגייט" כשנשאל על ידי דנה וייס על יועציו של נתניהו. מצד אחד, הוא הצהיר כי לו היה ראש ממשלה, היה משעה לאלתר מיד את כל המעורבים בפרשה שעשו עסקים עם קטאר בזמן מלחמה. מצד שני, הבהיר מיד שקטאר איננה מדינת אויב. כך הוא הצליח לייצר מסר סותר: תקיפות מילולית לצד ריכוך משמעותי.

מבלי שנשאל, כהן הקפיד להציג את עצמו כמי שמעולם לא לקח כספים מקטאר או עבד איתם וסיפק תשובה לשאלה שלא הוצגה, אולי מפני שהוא מבין שזו סוגיה שמרחפת מעל ראשו ככתם מתמשך. דנה וייס שכחה לשאול אותו כמה שאלות חשובות ובהן מדוע סגר את יחידת "צלצל", יחידת לוחמה בטרור שזכתה להערכה רבה, וכשנשאל על פרשת הדיילת, כהן נראה זועם וטען שהוא התנה את הראיון בנושא הזה. דנה וייס הכחישה, אבל בכך חשף כהן, שהמרואיינים של חדשות 12, יכולים להטיל וטו על נושאים בראיון. לא משהו מחמיא במיוחד למהדורת החדשות.

גם בפרשת הצוללות כהן בחר במסלול זהיר. לדבריו, למרות שהוגשו נגדו חשדות ושהועדות כבר פרסמו ממצאים, הוא עדיין "לא קיבל את הנתונים המלאים גם לא שנתיים אחרי ולכן הוא נמנע מלהגיב על זה". זהו טיעון שקשה לעכל: כיצד ראש מוסד לשעבר, אדם שהיה בלב העשייה הביטחונית, לא יודע איך להגיב לפרשה כה מהותית? האם זו באמת התמונה לצניעות של "כל הנתונים", או התחמקות מחושבת מאחריות אישית?

מערכת המשפט - מסר לימין המתון

באופן מפתיע, כהן הגן בלהט על מערכת המשפט, והזכיר שהיא יסוד קיומי למדינת ישראל. זהו מסר מכוון היטב לפלח של אנשי ימין שנשארו יתומים פוליטית מאוכזבים מנתניהו וממשלתו, אך רחוקים מהשמאל. כהן מציב את עצמו כאלטרנטיבה ממלכתית: איש ימין, כן, אבל לא קיצוני ולא חובבן כמו אלה שמנהלים לנו בימים אלה את המדינה.

מישהו שמסוגל לדבר בשפה שמאחדת ולא רק מפלגת. ופה שוב הצליח כהן לבלבל את הצופה, האם הוא כאן בשליחות נתניהו, כשאמר שנתניהו לא יכול לאחד את העם, ולכן הוא לא יכול להיבחר שוב והעם צריך כעת יותר מתמיד להתאחד.

שחצנות מול צניעות

בתום הראיון הטוב ביותר שהעניק כהן עד היום, הסתקרנתי מהתגובות ברשתות החברתיות שלא איחרו להגיע ורבות מהן עסקו לא בתוכן אלא בסגנון. כהן נתפס בעיני רבים כשחצן, יהיר, רברבן. אדם שמתאר את כהונתו כראש המוסד כטובה ביותר, מבטיח ש"יעידו אחרים" על הישגיו, ומכריז שיכול להיות ראש הממשלה הטוב ביותר גם בלי שעבר אפילו יום אחד במערכת הפוליטית.

אבל דווקא כאן נחשף שוב פרדוקס מרתק: כהן עצמו האשים את השב"כ והמערכת הביטחונית בכך שגילו "שחצנות וחוסר צניעות", שלטענתו הובילו לאסון השביעי באוקטובר. ונשאלת השאלה, האם כהן לא אמור ליישם את אותה "צניעות" גם על עצמו? יחד עם זאת, שחצן או לא, אין ספק שלבו במקום הנכון, והוא משב רוח מרענן בפוליטיקאים שקצה נפשנו בהם.

נתניהו הבא - רק משודרג יותר

בין אם ירצה ובין אם לא, כהן מצטייר יותר ויותר כ"נתניהו הבא". רק שהוא נאה יותר, כריזמטי יותר, צעיר יותר, בעל נוכחות מרשימה ויודע לשחק את המשחק התקשורתי טוב לא פחות מנתניהו עצמו. אך יש גם דמיון מטריד: כמו נתניהו, כהן נזהר מלקחת אחריות. בפרשת מזוודות הכסף של קטאר לחמאס, מיהר לגלגל את המדיניות על הממשלה. בשביעי באוקטובר, האשים את השב"כ והצבא.

כהן עצמו גילה, כי מיד אחרי האסון, הוא נפגש עם נתניהו אז שיבח את כושר העמידות שגילה שעות אחרי הטבח הנורא והמליץ לנתניהו לא להיכנס לעזה ולא להקשיב לבכירי הצבא שבטוחים שמספקים לו מודיעין אמין, אך נראה כי שגו ובגדול, והגיע הזמן שיפסיק להקשיב להם. מה שמיד העלה בי תהייה. האם הפיטורים, ההתפטרויות והקמפיין נגד בכירים בצבא, ובשב"כ לא היו תולדה ישירה של אותה המלצה?

אם כן, ייתכן שכהן היה שותף פעיל בקמפיין שמטרתו להסיר את האחריות מהדרג המדיני והטיל הכל על הדרג הביטחוני צבאי. האם יש לו חלק משמעותי בהחלטה של נתניהו לפטר את יואב גלנט, דדי ברנע, הרצי הלוי, וחליווה ראש אמ"ן?

כהן כבר בונה את עצמו גם בזירה הבינלאומית

פגישות עם מרים אדלסון לפני חודשים ספורים וסטיב וויטקוף, הופעות בפודקאסטים של דמויות משפיעות כמו יסמין לוקאץ', בתה של מרים, כל אלו מהווים נדבך בתוכנית שמכוונת אותו אל התפקיד הבכיר ביותר במדינה. הוא משחק משחק כפול: מתלבט, מתעתע, מחייך - אך בפועל ממקם את עצמו כאלטרנטיבה מובנית לנתניהו.

המנטרה: "אני כאן כדי לשרת את המדינה"

לאורך הראיון חזר כהן שוב ושוב על משפט אחד: "אני כאן כדי לשרת את המדינה". זו לא סתם מנטרה. זו אמירה שנועדה למקם אותו בניגוד מוחלט לנתניהו, שנתפס בעיני רבים כמי שמשרת את עצמו, את משפחתו ואת הישרדותו הפוליטית. כהן מציב את עצמו כמי שמוכן להקריב, לא לקחת.

במיוחד כשהוא מודה לביקורת נגדו כמי שעבד בנאמנות למען המלך ולא עבור הממלכה. וזה אולי סוד כוחו: הציבור עייף מנתניהו, אך עדיין מחפש מנהיג חזק, כריזמטי, בעל נוכחות בינלאומית. כהן עונה על כל הצרכים הללו, גם אם בינתיים הוא מסרב לקחת אחריות מלאה או לספק תשובות נוקבות.

בסופו של דבר, הראיון חשף את הדואליות של יוסי כהן. מצד אחד, דמות מרשימה, רהוטה, כריזמטית, עם נוכחות משפחתית וחמה, שמסוגלת לסחוף אחריה רבים. מצד שני, אדם שמתחמק מלקיחת אחריות, מדבר גבוהה גבוהה בלי לספק תשובות, ומתמרן בין נאמנות לנתניהו לבין הצגת עצמו כאלטרנטיבה.

כהן הוא ללא ספק דמות פוליטית מבטיחה. הוא יודע לייצר כותרות, לכבוש קהלים, להציב את עצמו כמנהיג אפשרי. אך עד שלא יבחר לקחת אחריות אמיתית, על החלטותיו, יישאר תלוי בין שני עולמות: בין הצללים שבהם שגשג כל חייו, לבין מרכז הבמה שהוא כל כך כמהה לכבוש.