במפגשים אישיים איתו מצאתי אדם שמצחיק אותך כבר במשפט הראשון, אישיות שמהרגע שבו פגשת אותה, אתה חש שאתם מכירים שנים. “כבמאי אף פעם לא התיימרתי לנסות להמציא את הגלגל מחדש, אלא שאפתי לדעת לזהות את הרגע התרבותי, לקרוא את המציאות הישראלית ולעבד אותה למסך באופן שיגרום לצופים להרגיש שהם רואים את עצמם", סיפר לי שאולי בריאיון לפני ארבעה חודשים. “התפקיד של כל במאי – בטלוויזיה, בקולנוע או בתיאטרון – הוא לספר סיפור באמצעות ההומור, הדרמה והחיים עצמם. זה הקו שהנחה אותי לאורך כל הדרך".
בגיל 13 עלתה משפחתו לישראל והוא גדל בתל אביב. בגיל 17, במהלך ביקור אצל אחותו בקיבוץ אפיקים, הייתה לו הארה: “ראיתי הופעה של להקת הנח"ל, שהגיעה לקיבוץ. ראיתי שם את יוסי בנאי, שמואל שי, דרורה חבקין וגאולה גיל. זה היה מאוד מצחיק והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
לדבריו, הדרך ללהקת הנח"ל הייתה די פשוטה. “ניגשתי לאודישנים, ביצעתי מונולוג שהייתי מופיע איתו בתנועת הנוער, על פרופסור גרמני שמנתח את השיר ‘עגלה עם סוסה', והתקבלתי", הוא שחזר. “בחנו אותי במאי הלהקה דוד ברגמן, חיים טופול, נחמה הנדל ואברהמ'לה הפנר. נחמה הנדל קראה לי בטעות בשם המשפחה שלי, ולא בשמי הפרטי, ומאז ועד היום כל חברי הלהקה קוראים לי ‘שאולי'".
שאולי השתתף בתוכניות הלהקה “עד מאה ועשרים" ו"צריך לחיות" לצד יהורם גאון, אריק איינשטיין, אורי זוהר ועליזה קשי. “התקבלתי ללהקה כשחקן, ובשירים עשיתי קולות רקע", נזכר. “זו הייתה תקופה של צחוקים והווי, והחזרות לא היו אינטנסיביות. בשלב מסוים נפצעתי ביד בתאונה, במהלך נסיעה של הלהקה. הושבתי לתקופה ארוכה".
עם שחרורו מהלהקה פנה שאולי ללימודים בסמינר למורים, ואחר כך, במקביל לעבודתו כמורה, שימש מבקר קולנוע בעיתון "מעריב לנוער". ב־1962 נסע לברזיל, שם למד בבית ספר לקולנוע. “כשחזרתי ארצה הבנתי שאני לא מעוניין ללמד יותר, והתחלתי לשחק בתיאטרון בכל מיני הצגות", סיפר. “בין היתר שיחקתי ב'הטיירה', שם ביימה אותי נעמי פולני הנפלאה, שהייתה מורה עבורי בכל מה שנוגע לגישה לבמה ולמשחק".
אחרי שהשתתף בכמה הצגות תיאטרון (“הזוג המוזר", “עלי כינור"), פנה לבימוי. “בגלל שהייתי בלהקת הנח"ל ושיחקתי בהצגות, הוזמנתי לביים הצגות בקיבוצים, אבל בער בי לביים טלוויזיה", הוא גילה. “כך הצטרפתי לטלוויזיה הלימודית, שהחלה לפרוח, ומילאתי תפקידים שונים, מעוזר הפקה ועוזר במאי ועד לבמאי. עבודת הבימוי המשמעותית הראשונה שלי הייתה בתוכנית ‘גם אנו שופטים' שהציגה דילמות שהעסיקו בני נוער. בהמשך ביימתי את ‘מצב משפחתי' ו'ליד עריסת הקולנוע' ואז הגיעה ‘זהו זה!'. האתגר ב'זהו זה!' היה שהיו כמה לוקיישנים שצילמנו בהם. בהתחלה הופקד בידיי בימוי הפינות בתוכנית, כמו ‘נוח בר מוח' בכיכובם של ספי ריבלין ושולה חן, כולל השורה שהמצאתי: ‘שולה, עזבי הכל ורשמי הפרטים'. כמה צחוקים היו לנו מאחורי הקלעים, לא אשכח זאת".
שאולי המשיך לביים קומדיות מצליחות לטלוויזיה הלימודית, בין היתר את “לא כולל שירות" (1990־1993) בהשתתפות להקת צעירי תל אביב, ו"חצי המנשה" (1996), שזכתה בפרס בתחום הקומדיה המקורית בפסטיבל ניו יורק לטלוויזיה.
בתחילת שנות ה־2000 המציא עצמו שאולי מחדש כבמאי הפורה ביותר של הטלנובלות, גל ששטף את ישראל בשנים ההן, כשבאמתחתו רשימה מרשימה של להיטים: “לגעת באושר", “לחיי האהבה", “משחק החיים" ו"מיכאלה". “בטלנובלות הרגשתי שאנחנו עושים משהו חלוצי בארץ", הוא סיפר. “עד אז אף אחד לא האמין שסדרה יומית תוכל להחזיק, והקהל הישראלי הוכיח אחרת. אני לא מתבייש בטלנובלות, הן דרשו ממני משמעת, קשב וקצב עבודה אינטנסיבי שלא הכרתי קודם. בתקופה הזו התפתחתי כאדם וכבמאי. הפסקתי כשנמאס לי ורציתי לחפש את האתגר הבא".
שאולי ביים גם עונה אחת של “החרצופים", ובשלהי הקריירה שלו חזר במרץ לתיאטרון, כשביים הצגות לתיאטרון היידישפיל (“הזכייה הגדולה", “געבירטיג", “בעלת הארמון", “כוכבים נוצצים" ו"החיים על פי בודו"). “אני מאוד אוהב את העבודה עם היידישפיל, אני מצליח להגשים את עצמי ולעשות דברים בקצב שלי, בחופש האמנותי שלי ועם צוות נהדר", הוא הודה. “בילדותי בבואנוס איירס הוריי דיברו הרבה יידיש, ולביים הצגות ביידיש זה סוג של סגירת מעגל עבורי".
ב־2010 וב־2023 שאולי קיבל פרסים על מפעל חיים מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה ואוניברסיטת בר־אילן. “בשנים האחרונות אני בעיקר נח, צופה בהמון טלוויזיה, עוקב אחרי כל מה שקורה במדינה בעצב רב, מתפלל לשובם של החטופים ולהפסקת המלחמה הזו", סיים את שיחתנו. “אני שמח וגאה בכל מה שעשיתי בקריירה. הכרתי אנשים נפלאים וזכיתי בזכות הגדולה ביותר – לשמח את הקהל. זה מפעל חיי".
התרעות פיקוד העורף