היום, כשהם בעמדת שלטון, התמונה מתהפכת. אין אחריות. יש רק אשמים: בג"ץ, היועצת המשפטית, התקשורת, אפילו הצבא. כולם אשמים, חוץ ממשלת טבח השבעה באוקטובר. כשכל המדינה בוערת, והשנאה בזירה העולמית משתוללת, לראש הממשלה יש בעיה עם פסיקת בג"ץ מאתמול בעניין אספקת מזון לאסירים ביטחוניים.
רק בואו נזכיר לנתניהו וגם לבן גביר שהבעיה היא לא בג"ץ אלא בחוק, המחייב מתן מזון לכל אסיר בכמות ובהרכב שישמרו על בריאותו. ונחשו מי הגיש את הצעת החוק הממשלתית הזו בתיקון לפקודת בתי הסוהר משנת 2012 - ממשלת נתניהו.
זירת הפיגוע בירושלים הייתה אמורה להיות רגע של כאב, צער, אחדות, של עמידה משותפת מול הטרור ומסר לעולם ולאנטישמיות החוגגת. במקום זאת, היא הפכה לבמה צינית לפוליטיקה קטנה וזולה, לאצבעות מאשימות, ולמסע הכפשות על המוסדות שבזכותם ישראל עדיין נחשבת דמוקרטיה. זהו לא רק כישלון מוסרי, זה כישלון מנהיגותי מביש של אנשים קטנים שהורסים לנו את המדינה היפה שלנו.
נתניהו והגושפנקא לבן גביר - שינוי אסטרטגי או אובדן דרך?
והנה הפעם, בפעם הראשונה, נתניהו עמד לצידו, שמע את הדברים, ולא יצא מהזירה, לא הסתייג, לא גינה. יש כאן לכל הפחות תחושה של הסכמה שבשתיקה, ובפועל - חיזוק לעמדותיו של בן גביר.
השאלה הגדולה היא האם זהו אובדן שליטה - נתניהו שכבר לא מצליח להתעלות על השותפים הקיצוניים שלו, נגרר אחריהם ומאבד את דרכו, או שמדובר בשינוי אסטרטגי מתוכנן. אולי המסר הוא שנתניהו עצמו בוחר להפוך לחלק מהימין הקיצוני, לא רק כמי שנסחף, אלא כמי שמאמץ את הנרטיב הזה בגלוי. כך או כך, התוצאה ברורה: העולם רואה ראש ממשלה שעומד לצד שר קיצוני, שומע אותו מאשים את בג"ץ בדם נרצחים ושותק. זו כבר לא טקטיקה פוליטית. זו אמירה.
התרעות פיקוד העורף