רק שהניסיון של שושני לתאר בעזרתם את ציר המלחמה נכשל ובעצם מציג את אחת הבעיות העיקריות של הסרט. שושני רוצה כאן יותר מדי. היא רוצה גם לשרטט את ציר המלחמה, וגם להראות את הנרטיבים השונים - כיצד במבט לאחור נראית המלחמה בעיני היהודים וכיצד בעיני הערבים, וגם את הנאמנות של מדינת ישראל לחייליה (איזו בדיחה עלובה) לחפש גם אחרי 70 שנה את שרידי חלליה, וגם להרשיע את חיילי צה"ל בפשעי מלחמה.
יש בניסיון כזה די בשר לארבעה סרטים דוקומנטריים שמנים, והניסיון של שושני לכלוא אותם במסגרת צרה של סרט אחד מוליך לחוסר המיקוד המתבטא היטב בסרט ומוליך למעשה למעקב אחרי הישגו הבולט היחיד - סרטוני הווידיאו.
ואט-אט הולכת ונחשפת מטרתה האמיתית של שושני - פשעי המלחמה של חיילי צה"ל הצעיר. בתחילה סיפורי ביזה משתלטים על המסך. פה ושם מוזכר, בלי שם כמובן, מעשה אונס של חייל. ואחר כך הבולס איי - מעשי טבח מאורגנים.
במהלך המלחמה הגיעו שמועות לבן-גוריון כי חיילים מבצעים פשעי מלחמה. ראש הממשלה המודאג מינה את שר המשטרה הראשון, בכור שלום שטרית, לתפקיד שר המיעוטים והורה לו לחקור אם אכן התרחשו מקרים כאלה, לאתר את האשמים ולהמליץ על דרכי ענישה.
בכור שלום שטרית ביצע את המשימה שהוטלה עליו, כתב דוח שהוגש לממשלה, והממשלה החליטה לגנוז את הדוח - כלומר לא לפרסמו. זאת מטרתה העיקרית של שושני בסרט, אם לשפוט על פי המקום והזמן שהיא מקדישה לדוח, ועל פי מספר האנשים שהיא מראיינת הנוגעים לדוח גם היום. במילים פשוטות שושני, כמו רבים לפניה, מנסה לתפוס את צה"ל הרע.
כבר למחרת השידור התקבלו שושני וסרטה במחיאות כפיים כמי שמצילים את מוסריותה של מדינת ישראל - במיוחד בתקופה זו שכל העולם, וגם אנשים בישראל עצמה, מאשימים את ישראל בפשעי מלחמה בעזה - מההידרדרות המוסרית שאליה היא נגרפת.
אנחנו נדמים בעינינו לבעלי הצבא המוסרי בעולם, טוענים המאשימים, אבל למעשה אנחנו לא, ולשם כך ראוי שנחטט בכל מורסה אפשרית מחדש - דיר יאסין, טנטורה, דווימה - לא נחמיץ ולו דלקת אחת, ואם אפשר נחפש גם חדשות, נגרד מהן בכל הכוח את כל המוגלה והדם, ורק ככה נהיה יפים וטהורים מחדש.
ויש אחרים הצופים בסרטים כמו זה של נטע שושני שמתעורר בהם חשד מכוער שיצירת סרטים מהסוג הנ"ל שתאוות החיטוט העצמית עד זוב דם גם עשרות רבות של שנים אחרי האירועים (אם התרחשו או לא) נובעת מתוך, נגיד, רצון לזכות בהערצת הברנז'ה, בהזמנות לפסטיבלים מקומיים בארץ ובחו"ל, שם הכאה ישראלית עצמית מעניקה ליוצר הכרה, פרסים ואולי, אם ללכת על המכוער עוד יותר, גם מקפצה לאפשרויות מקצועיות חדשות וגדולות.
באופן אישי, אני משתייך לסוג האנשים החשדני יותר שצולחים את מהמורות החיים בלי להזדקק לצדיקות נוסח נטע שושני. השאלה אם אכן התרחש טבח מאורגן בכפר דווימה שבאזור חברון בשנת 1948, לפני 77 שנים, לא ניצבת בראש סדר העדיפויות שלי כרגע. הרבה כלים נשברו ב-7 באוקטובר ואיתם גם לא מעט אשליות. לו הייתי תושב שווייץ, קרוב לוודאי שהייתי חושב אחרת.
התרעות פיקוד העורף