בקצה המנהרה והפליטות של ערד ניר
אלא שאתמול, הפתעה ערד ניר בקאמבק מרשים, יושב על כיסא הפרשנים, ולא סתם אפילו מבריק באופטימיות מה, בכל הפסימיות שנפלה עלינו אחרי שהלכו והצטברו הידיעות כי הפעולה בדוחה בקטאר לא צלחה. אלא שהרקע לחזרה של ערד ניר לאולפן קיבלה גוון מיוחד זה לא עבר בלי מתיחות ובלי פליטת פה שמאלנית נוספת של ניר. הדיון עסק בין היתר בתוצאות ההתקיפה בבכירי חמאס בקטאר ובאמירה של טראמפ - "בכל פעם שיש התקדמות, נתניהו מחליט להפציץ משהו".
אבל דני קושמרו לא נתן לו להתרומם ושם מהר מאוד גבולות בשיח, כשהחזיר את הדיון לקרקע ישראלית, המקום שבו הם צריכים להיות, ואמר לערד ניר: "אולי עכשיו טראמפ ידאג להביא עסקה ולהחזיר את החטופים". ועל מנת שלא להבליט את פליטת הפה של ניר שעשויה להשתמע שוב כהגנה על תושבי עזה, דני קושמרו החמיא לניר שתמיד רואה את הטוב בכל דבר.
הטשטוש מיכל פעילן והטקס שבוטל
אבל כאן בדיוק מתחיל הטשטוש. הביטול איננו מהלך של אחריות לאומית או רצון לאחד את העם סביב הכאב של משפחות הטבח. להיפך. הוא ניסיון מודע לטשטש את טבח השבעה באוקטובר, להרחיק את המושג "השבעה באוקטובר" מהתודעה הלאומית. טקס ממשלתי שיערך מדי שנה, היה מקבע את האירוע בדפי ההיסטוריה לצד מלחמות ואסונות לאומיים. הסתפקות באזכרה מאפשרת לנתניהו להתחמק, לא רק מאחריות, אלא גם מזיכרון.
נתניהו יכול לישון בשקט, אמנון אברמוביץ' שלח לו גלגל הצלה
במדינה מתפקדת, זה היה מניע חקירה פלילית. כאן, זה ייגנז או יעלם אמר אברמוביץ'. נשמע כאילו כבר השלים עם זה. "אז מה זה עוזר?", הוא שאל. הרי גם דוח מירון כבר קבע אחריות ישירה לנתניהו, ולא קרה דבר. האיש שקרא לוועדת חקירה ממלכתית על טבח השבעה באוקטובר, הפך לפרשן שמודה בגלוי שאין בהן טעם כי גם אם ימצאו את נתניהו אשם. ואם אפילו המטיף הראשי איבד אמון במנגנון, מה נשאר לציבור?
התמונה הגדולה
שלושת הרגעים האלה מתחברים לתמונה אחת: ניצוץ של תקווה מבחוץ, טשטוש מתוחכם מבית, וייאוש עמוק ממנגנוני האחריות. ערד ניר ניסה להביא אור, אבל הוזהר שוב שלא להסתבך. מיכל פעילן חשפה מהלך מפתיע, אך פספסה את המניע האמיתי. אמנון אברמוביץ' סיים את הערב כמעט כמי שמודה בתבוסה במאבק שלו מול נושא האחריות. וכך, אולפן שישי הפך למראה שמחזירה לנו את מה שכבר ידענו: התקווה בישראל תמיד מגיעה מבחוץ, ההתחמקויות מבית, והאחריות? היא תמיד מתפוגגת.
התרעות פיקוד העורף