הכוחנות לא משתלמת: ארז איסקוב במקום השני
זה היה אחד ממשדרי הגמר הדרמטיים ביותר. עוד לפני שנחשפו התוצאות, הגיעו דיווחים על תאונה קשה שעברה סבתו של ארז איסקוב. לקראת סיום הערב כבר נודע שנפטרה. קשה לדמיין את הרגע שבו יצא ארז מבית האח - מוצף אדרנלין, מתוח מהתחרות - ופגש בטרגדיה המשפחתית. זו נקודת ציון כואבת שמחייבת קודם כל תנחומים למשפחתו ולו. אירוע מאוד מצער וכואב, שנשמע כמו סיפור מסרט רע. ואני משתתף בצערם.
הבועה של תרצה התפוצצה - מקום שלישי ומאכזב
הקורבן תמיד מנצח?!
ואז הגיע הרגע החשוב: יובל לוי מוכתר כמנצח. זכייה מאכזבת, שממחישה שוב את הנטייה של הקהל הישראלי לתגמל את מי שמציג את עצמו כקורבן. יובל היה שחקן מחושב, אולי המחושב מכולם. כבר מהרגע הראשון הבין שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא התקרבנות.
הוא בחר להתבודד, לא ליצור קשרים, ואז האשים את הדיירים בהדרה. הוא הציג את עצמו כמי שמוחרם ומדוכא - למרות שזו הייתה בחירה שלו. בפרק הפרידה משני אדרי, כשהיא בחרה להתרחק ממנו רגשית, הוא הציג זאת כאילו נעשה לו עוול בלתי נסלח. מאוחר יותר, כששני כבר לא הייתה בבית, ההפקה סיפקה לו מידע מוגזם על כך שהיו לה רגשות לגבר אחר. יובל, שכבר ידע על כך, שיחק תמים - והפך את זה לנשק. הוא רץ בין הדיירים, השחיר את שמה של שני והציג את עצמו כמי שנבגד. הוא קפץ ראש לתוך הנרטיב של הקורבן - והלך איתו כל הדרך למיליון.
בחסדי נשים צדקניות - הניצחון רשום על שני
כל הדרך אל המיליון, יובל נשאר אותו אדם מהוסס שלא יודע לעזוב את בית ההורים או למצוא עבודה אמיתית. הוא לא עבר תהליך אמיתי - אלא רכב על גל של רחמים ציבוריים. ובישראל, רחמים מוכיחים את עצמם שוב ושוב כקלף מנצח.
סיום צורם לעונה מעולה
כך הסתיימה אחת העונות המרתקות ביותר של "האח הגדול". עונה שבה הדינמיקות היו חזקות, הסיפורים גדולים מהחיים והפרקים הפכו לדרמות יומיומיות שאי אפשר היה לפספס. ועדיין - הסיום השאיר טעם חמוץ. במקום דמות מעוררת השראה, קיבלנו שוב "קורבן".
ולסיום אישי - תודה לכם, הקוראים, שליוויתם אותי בארבעת החודשים המטלטלים הללו. היה לי עונג לנתח, לכתוב, ולהתווכח איתכם בכל פרק. אם העונה הזו הוכיחה משהו - זה שהטלוויזיה עדיין חיה, ובגדול. ניפגש בטורים הבאים, ואני מבטיח להמשיך לשפוך את התה שלי.
התרעות פיקוד העורף