אני אוהב להציג את עצמי כמומחה לעולם הטלוויזיה, אבל אני חייב להודות שיש דבר אחד שאף פעם לא הצלחתי להבין את ההיגיון מאחוריו, וזה "הייט וואצ'" (צפיית שנאה). לא הצלחתי להבין אנשים שמכריזים שהם רואים סדרה כלשהי למרות שהם שונאים אותה, כי למה שאני אבזבז את הזמן בצפייה במשהו שאני שונא במקום למצוא משהו שאני איהנה ממנו, מה אני מזוכיסט? במיוחד עכשיו כשיש כל כך הרבה תוכן איכותי זמין מכל עבר.
לדוגמה, העונה הרביעית נפתחה (אזהרת ספוילר לפרק הראשון בעונה) עם סצנה שבה ספורטאית אולימפית מאיראן ואביה, מדען גרעין, מבקשים מקלט מדיני מהעיתונאית אלכס לוי (אניסטון), שעוזרת להם לברוח תוך כדי הריאיון מהאבטחה שצמודה אליהם. על פני השטח זה עשוי להישמע מעניין, אבל הדרך בה הבקשה, המרדף וכל רצף האירועים שמגיע אחריו כתובים ומוצגים לא נותנים אופציה לקחת את המתרחש ברצינות ומשאיר רק דרך אחת לצפות בתוכנית: ליהנות מכמה שהיא מגוחכת ומוגזמת. ולמטרה זו, "תוכנית הבוקר" היא מוצר מושלם.
בדרך כלל כמתיישבים מול יצירה בדיונית צריך להשהות את אי האמון כדי שנצליח להיכנס לתוך עולם הסדרה או הסרט ולא רק נחפש כל הזמן פגמים או פערים בעלילה. אבל "תוכנית הבוקר" לא מבקשת שנשהה רק את אי האמון שלנו אלא כל פונקציה מינימלית של חשיבה ביקורתית. זה לא אפשרי כמובן, אז הדרך הנכונה, בעיניי, ליהנות מהסדרה היא להשלים עם האבסורדיות שלה ולהיות מופתעים כל פעם מחדש כשהיא לוקחת אותנו עוד יותר עמוק לתוך המציאות המטורללת שלה.
התרעות פיקוד העורף