זה היה גוטמן שהתחיל לטפס לי על עור התוף. אלי גוטמן, בראשית דרכו הפרשנית טלוויזיונית, היה בחור שקט ומצניע לכת. כמי שהגיע מעולם האימון אל המדיה התקשורתית החדשה לא דיבר יותר מדי, לא עלה בטונים, לא ביקר שחקנים בקיצוניות, לא חלק להם מחמאות נפוחות וחלולות - בין זוהיר בהלול שמנפח את השכל לצנונית יבשושית ומקצועית, גוטמן הצעיר על המסך היה קרוב יותר אל הירק ודי חיבבתי אותו ככזה.
בשלב מסוים גוטמן כנראה הביט על הקולגות ואמר לעצמו שאם הם מנפחים את השכל גם הוא יכול, ונולד אלי גוטמן חדש. נעלם הבחור השקט והטוב והגיע גוטמן מריע, מתרגש, מוכיח בקולי קולות שחקנים ומאמנים, ניו ג'ורנליסט נוצץ וצעקני ישר מהניילונים.
משפתי? משרה שקט וביטחון? פה כבר הבנתי שמשהו לא בסדר, אולי, גם חששתי, אולי אפילו מהבחינה הקלינית. גוטמננו הרי לא אדם בריא, עם בעיות לב לא עלינו, ואולי לקח את התרופה הלא נכונה. ואולי הגלולה הלא נכונה הזו היא שממלאת אותו באהבה כזו גדולה אל העולם ואל שוכניו, שכולם נפלאים ונהדרים, ומרגיעים ומשמחים - וזה דווקא מילא אותי בדאגה. העולם קשה ואכזר, אלי, וצריך תמיד לשים לב. אם תאהב ככה את כולם, מי יודע לאן תוליך אותך החשיבה התמימה הזו. שמור על עצמך, אלי, בבקשה.
התרעות פיקוד העורף