אחרי עשרות שנים שהפלסטינים היו שואבי המים שלנו, אחרי שבנו את ישראל המתפתחת, הם החליטו לראשונה, באינתיפאדה, להתעמת איתנו כעם. הסוגיה הייתה עדיין מדוברת, אבל הדיון היה תיאורטי. השיא המטורף של העימות הזה התרחש ב־7 באוקטובר 2023. הסדרה שלנו אומרת, ‘בואו תראו איך זה התחיל’, אבל חשבנו שמי בכלל ירצה לצפות בזה, אחרי מה שהם עשו לנו. בתאגיד חשבו כמונו, והשידור אכן נדחה. ברור לי שייתכן שחלק מהמרואיינים היו מדברים אחרת לו הראיונות היו מתקיימים אחרי 7 באוקטובר, או לא היו מתראיינים בכלל”.
עיזים, כלבים, תרנגולות מסתובבות ברחובות השוממים מאדם. בשעה הזו הם בעוצר, ורק מדי פעם עוברת אישה ונעלמת כהרף עין. לא פעם רואים עכברושים מתים. תעלות הביוב עוברות בתוך הכפר כשחלקן העליון פתוח. הריח איום ונורא. מדי פעם נודף מאיזה בית ריח של פיתות טריות ואוכל טוב. מכוניות כמעט ולא רואים, אם כי ראיתי בכמה חניות מרצדסים וב.מ.וו. התנאים פה לא תנאים. שכונות עוני אצלנו נחשבות כאן שכונות יוקרה. על אחד הגגות התקינו הילדים סל וכעת הם משחקים כדורסל”.
אלרואי אינו היחיד שמתאר את מחנות הפליטים בעזה בנימה עגומה כזו. על ג’באליה אומר בסדרה מיכאל פופקין, שהיה נהג במילואים כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, שהיא “אחד המקומות המדכאים ביותר בעולם”, ובליבה אגם מצחין של ביוב, “קראנו לו האגם הכחול, בלו הול”. עוד מספר פופקין: “אמרו לנו לירות בדודי השמש שלהם כדי להרגיע אותם, שיזרקו עלינו פחות אבנים”.
בחודשים שקדמו לפרוץ האינתיפאדה הראשונה התרבו העימותים בין פלסטינים לישראלים בגדה וברצועה. פופקין היה שם כשאירע מה שנתפס לימים כניצוץ שהצית את האינתיפאדה – נהג משאית ישראלי פגע בשתי מוניות שבהן נסעו פועלים פלסטינים ממחנה הפליטים ג’באליה. ארבעה פועלים נהרגו, ונפוצה שמועה שזו לא הייתה תאונת דרכים אלא פגיעה מכוונת שנועדה לנקום על רצח שלמה סקל ז”ל, שנדקר למוות יומיים קודם בשוק בעזה.
במחנה הצפוף התעוררו מהומות, ולמחרת, ב־9 בדצמבר, החלו בני נוער ליידות אבנים לעבר חיילי צה”ל. “יצאנו לסיור עם המפקד, סגן עופר מיכאלי, ראינו בחור שזרק עלינו אבנים ונמלט, ואנחנו רודפים אחריו לתוך אחד הבתים”, מספר פופקין. “בבית היו נשים והתחילו צרחות. תפסנו אותו, שמנו לו אזיקון. המון זרם לשם והתנפל עלינו, אבן פגעה במכשיר הקשר והקומנדקר התחיל לבעור אחרי שהשליכו על הגגון שלו בקבוק תבערה. עופר אמר לנו ‘כנסו לבית ואל תירו, אלא אם אתם שומעים שאני יורה’. הוא התנהג בקור רוח”.
בחוץ, בינתיים, הקיפו רבים את מיכאלי והוא הורה לאנשיו “לירות לאוויר”, ואחר כך “לירות לרגליים”. “יריתי רימון גז אחד וזה לא הרשים אותם. גם ירי באוויר לא עזר”, סיפר מיכאלי מאוחר יותר. “זה מצחיק, אבל ריחמתי עליהם. מצד אחד ידעתי שיש לי מספיק תחמושת לחסל את כולם, אבל מצד שני לא רציתי לפגוע. ראיתי את הפרצופים שלהם. ידעתי שהם מחכים להזדמנות להרוג אותי, אבל ריחמתי עליהם. אולי מפני שהם לא היו חמושים. יריתי והתפללתי. התפללתי שזה לא יפגע”.
מהירי נהרג חאתם אל־סיסי, בן 16, ו־16 תושבים פלסטינים נוספים נפצעו. צוות משמר הגבול הגיע למקום וחילץ את הכוח. מיכאלי הודח מיידית על ידי אלוף פיקוד הדרום דאז, איציק מרדכי, שהגיע לשטח במסוק שעתיים לאחר האירוע ונזף במיכאלי קשות. “כל החוכמה של קצין, של מפקד, היא להבין שעכשיו זה משהו אחר”, אומר מרדכי בסדרה לבן שני. “ג’באליה כבר הייתה תוססת. אתה לא רץ עד הקצה ומסכן את הכוח שלך. שבוע לפני זה? בוודאי. אבל עכשיו המצב לא דומה. בקלות היה יכול להיגמר אחרת. עם הרוגים ופצועים שלנו, עם הנשק שלהם והציוד שלהם. פקקטה שני זורקי אבנים. אתה מסכן את הקומנדקר, אתה מסכן את החיילים שלך, ובסוף גומר את זה בהרוגים. זה מה שמצופה מקצין?!”.
קצת יותר משנתיים אחרי התקרית הזאת, מצא מיכאלי את מותו כשצלל לעומק חסר סיכוי בבלו הול בסיני. חבריו מספרים ליוצרי הסדרה שהיה מתוסכל, מאוכזב, שחש מנודה. “הוא הרגיש שהיה שעיר לעזאזל באירוע שהפיקוד לא ידע להתמודד איתו”, אומר חברו, גידי שמיר. השחתת נפש הפער בין השטח הבוער לבין ערכים מוסריים שאיתם הגיעו החיילים הצעירים לסמטאות הרוחשות זעם, ההתקוממות והפחד שהיא עוררה בחיילים – כולם מוצגים ב”אינתיפאדה” במלוא עוצמתם.
“את רוב השירות הסדיר שלי עברתי באינתיפאדה", אומר להב. "היינו בני גרעין, צעדנו באחד במאי עם ערבים, שללנו קיבוצים בבקעת הירדן וברמת הגולן כי זה כיבוש – ואז התגייסנו ומצאנו את עצמנו בעזה. התלבטנו במחשבה אם זה שאנחנו שם עוזר למתן את ההתנהגות של הצבא, או שאנחנו דווקא עוזרים להמשיך את הכיבוש. היו ויכוחים. הלכנו מכות עם חיילים אחרים שהרביצו יותר מדי, התווכחנו בינינו באוהל, התווכחנו עם המפקדים. היינו שפני ניסיונות.
צה”ל לא הבין מה נפל עליו וכל הזמן תורות הלחימה השתנו. מצד אחד, היינו בסכנה מתמדת, מול אבנים וסלעים ובקבוקי תבערה ונתקלנו בשנאה תהומית שלא נתקלנו בה מימינו, והיה ברור מאוד שאם ניפול לידיהם – ישחטו אותנו. מצד שני היינו סוג של שוטרים ששולטים בגורלות גם של אנשים מבוגרים מאוד, גם של בלתי מעורבים. למצוא את עצמי דורש מאדם בגיל של אבא שלי למחוק כתובות או להוריד דגלי אש”ף – זה קשה, זה סותר את הערכים שעליהם גידלו אותי”.
מתוך יומנו של אבי כץ, אז לוחם בנח”ל: “עזה. יום חמישי. האנשים במוצב לאט־לאט יוצאים מדעתם. גם אני מאבד את השפיות. היום שהתחיל תמים לכאורה נגמר בהפגנה רבתי. כשראינו שלאנשים האלה אין אלוהים, ירינו גז לתוכם. עוד קטע מצחיק ששני זקנים יצאו מהעשן עם ידיים מורמות. כמו מלחמה. דיברתי עם הבית היום וקיבלתי חבילה. כעת אנחנו בשק”ם וקניתי בטריות לווקמן. אין לי חשק להישאר כאן”. להב זוכר לילה אחד במחנה הפליטים שאטי: “המטרה הייתה לצעוד במחנה ולשבור זכוכיות כעונש על התנהגות אלימה מאוד של התושבים. ברגע שנותנים לך לגיטימציה לפתור בעיה במכות, זה משפיע. זה מחלחל. והאלות היו נשברות. יש פה אלמנט של השחתת נפש, ושנים התהלכתי עם רגשות אשם ובלבול. כך גם התחלנו את הסדרה”.
להב, שחתום על התסריט ועל עריכת התוכן של הסדרה, פנה לבן שני לאחר שגילה כי כמוהו, שירת בנח”ל, וכמוהו העביר חלק ניכר מהשירות באינתיפאדה. “זו חוויה כל כך מורכבת, ייחודית, משהו שזר לא יבין, לכן היה לי חשוב שהבמאי יהיה מישהו שהיה קרבי ורצוי שהיה שם בעצמו”, הוא מסביר. שני, להב מספר, ניאות מיד: “הוא אמר לי ‘אתה מתפרץ לדלת פתוחה’”.
הסדרה המרתקת נפתחת בהתייחסות של שני לדברים שכתב הוא עצמו באותה תקופה: “בספריית חדר העבודה שלי מסתתרת מחברה אפורה קטנה. מילאתי אותה בכמה ימים. כתב היד קטן, מסודר מאוד, מתחבא. זה קובץ סיפורים מהצבא, מהתקופה שבה הייתי חייל בנח”ל. כבר כשכתבתי אותם ידעתי שיבוא יום שבו אצטרך לפתוח. נמנעתי משמות, כאילו פחדתי שהדברים שאני כותב ישמשו יום אחד נגדי או נגד מי מחבריי”. כמו אלה שהיו חיילים פשוטים באותה תקופה, גם מי שהיו מפקדים בכירים, בהם מרדכי ועמרם מצנע, אז מפקד פיקוד המרכז, מעידים על בלבול ועל פקודות שאינן ברורות.
את ההשפעה של מאורעות הימים הרעים ההם אנחנו חשים גם כיום. אומנם “הגיע 7 באוקטובר ושינה הכל”, אומר להב. “ופתאום שאלתי את עצמי ‘מה אתה מתייסר מול מעשים שבכלל לא נמצאים באותה סקאלה של אנושיות, של אכזריות?’. אבל הזמן עובר, המלחמה מתמשכת, ושוב עולה השיח על מוסריות החיילים, ומבחינתי, הדבר העיקרי שמבדיל בינינו לבין אויבינו הוא המוסר, וחשוב לשמור על ההבדל הזה. החיילים הם קורבנות בסיטואציות האלה. חשוב לעורר מודעות למחירים שהם משלמים, למשמעות של לשלוט בכוח במיליוני אזרחים. הסדרה שלנו יכולה להזכיר את זה”.
התרעות פיקוד העורף