הגרסה הבוגרת של "האהבה היא עיוורת" גרסת ברזיל הפכה לעונה הכושלת ביותר בתולדות הפורמט: רק זוג אחד שרד את הדרך לחופה, בעוד הפערים בין גברים לנשים בלטו יותר מהחיבור ביניהם.
"האהבה היא עיוורת" היא תוכנית ריאליטי מצליחה שרצה בעשרות מדינות. הפורמט פשוט אך קיצוני: גברים ונשים מדברים בקפסולות מבלי לראות אחד את השנייה, בונים קשר רגשי בלבד, ואז מחליטים אם להינשא - הכול בלי מבטים, בלי פילטרים ובלי טינדר. בעוד שבאפליקציות דייטינג הכול נמדד על פי תמונה וגיל, כאן הרעיון הוא להוכיח שאהבה יכולה לפרוח דווקא כשמתמקדים בשיחה.
בפעם הראשונה בתולדות התוכנית, כל המשתתפים היו בני חמישים ומעלה. גרושים, רווקות ותיקים, נשים שחוו פרידות ארוכות - כולם הגיעו עם ניסיון חיים עמוס. ההפקה רצתה להראות שהאהבה לא יודעת גיל. בפועל, התקבלה תמונה כואבת ולעיתים מדכאת.
אם בעונות קודמות ראינו לפחות שניים-שלושה זוגות שנישאו בסוף, כאן - רק זוג אחד הגיע לחופה. וגם זה קרר כמעט בניגוד לציפיות. הנתון הזה מעמיד בספק את הרעיון שאפשר לבנות זוגיות של ממש רק על סמך שיחות מבעד לקיר, בייחוד בגיל שבו כבר יש ילדים בוגרים, קריירות מבוססות וזהות אישית מגובשת. במקום להוכיח שאהבה היא עיוורת, התוכנית הראתה שבגיל חמישים עדיין למראה החיצוני יש משקל חשוב (לפחות בעיני הגברים) והאהבה דווקא רואה - אבל בעיקר דגלים אדומים.
הפער המגדרי היה צורם. הנשים נכנסו עם פתיחות אמיתית: שיתפו בכאבים, הודו בפחדים, סיפרו על החלומות לעתיד ולא התביישו לומר שהן מחפשות אהבה שנייה. לעומתן, הגברים נראו מהוססים, קרירים ולעיתים אפילו אדישים.
התופעה התחדדה בעיקר אצל גברים שמעולם לא נישאו. אם רווקות בגיל צעיר יכולה להיות שלב זמני, בגיל חמישים פלוס היא כבר דפוס חיים. כאן עלתה השאלה: האם מי שלא חלק את חייו עם אף אחד באמת מסוגל לפתוח דלת לאינטימיות?
הדוגמה הבולטת ביותר היא ניביה וריקרדו. היא נכנסה עם לב חם ואופטימיות, והוא שידר בעיקר חשדנות. לא משנה כמה אהבה היא הציעה - הוא סירב להתרכך. גם מריו רוברטו ולוסיאנה הלכו במסלול דומה: היא הציפה אותו בחיבה, הוא נראה כבוי ומרוחק.
פסיכולוגים מכנים זאת "סינדרום הרווק הכרוני": מי שהתרגל לעצמאות מוחלטת מתקשה לשלב אדם נוסף בחיים. עם השנים, הפחד לאבד שליטה רק מתעצם, וכל קשר נחווה כאיום.
העונה הזו מציפה שאלה רחבה יותר: האם בכלל אפשר לבנות זוגיות חדשה בגיל מאוחר? מצד אחד, יש ניסיון חיים והבנה ברורה מה חשוב. מצד שני, גם הרבה יותר מטענים, חששות ולעיתים עקשנות. נתונים בינלאומיים מראים ששיעור הנישואין מעל גיל חמישים נמוך, ורבים מעדיפים מודלים חלופיים - מגורים נפרדים (LAT), זוגיות לא מחייבת או קשרים מזדמנים.
נשים רבות דווקא מחפשות את ההפך: שותפות יציבה, "אהבה שנייה" שתעניק משמעות. הפער הזה נחשף על המסך באופן חד: הן מנסות שוב ושוב, הם נסוגים אחורה.
כמובן, צריך לזכור: "האהבה היא עיוורת" היא קודם כל תוכנית טלוויזיה. ההפקה מחליטה אילו רגעים להראות ואיזה נרטיב להעצים. אבל כמו בכל תוכן פופולרי, גם כאן מצטיירת אמת לא נעימה - הפערים בין נשים בשלות שרוצות אהבה לבין גברים בני גילן שנרתעים ממנה.
בסופו של דבר, העונה הזו לא רק הוכיחה שהאהבה בגיל חמישים היא עיוורת - היא כנראה גם חירשת. הנשים ניסו והגברים ברחו אל פחדיהם ואל זהותם העצמאית שלא הסכימו לשחרר. מה שנשאר לנו הצופים היה בעיקר כאבי הזדהות ואמפתיה עם ניסיונותן הכושלים של הנשים לשבור קירות של חוסר שיתוף פעולה.
ואולי זהו השיעור האמיתי: אהבה יכולה להגיע בכל גיל, אבל רק אם שני הצדדים מוכנים לפגוש זה את זו. אם אחד מהם נשאר נעול בתוך עצמו - שום קפסולה ושום מצלמה לא יצליחו לפתוח לב סגור.
התרעות פיקוד העורף